"אם תיקשה עלינו הכתיבה, נוכל להתעודד ולהתחזק כאשר נזכור את הברכה שהביא צעד זה לאחרים בa.a. צעד זה הינו תחילת הקץ של ניכורינו והתבודדותינו מאחינו ומאלוקים". (שתים עשרה ושנים עשר, עמוד-65, סוף צעד 9)
(קצת הגיגים של טירון. מקווה שאני לא רציני מידי.)
אני פותח ברכת המזון, פותח תפילת שמונה עשרה, פותח ספר תהילים, ומבין השורות ניבטת לי דמות נפלאה של גורם רוחני נעלה ועל טבעי רם ונשגב, בעל יכולת בלתי מוגבלת ובעל תכונות טוב וחסד אינסופיות. והשורות מספרות לי שהוא בחר בי מכל עם, ורוממני מכל לשון. אם הייתי שומע על כל זה כחלק מספר עלילתי או מחזה בימתי, הייתי בטוח שמושא האהבה של הדמות הנפלאה שניבטת מבין שורות התפילות, הוא מלא סיפוק ושלווה בחייו, וליבו מלא שמחה ורון.
אבל במציאות זה לא קרה. אני הוא מושא האהבה הזה. קראתי את השורות האלה אינספור פעמים בחיי, והמילים הטובות החליקו מעלי כמו טיפות מים על כיפת זכוכית. לא נגעו ולא פגעו. הפלא הוא עצום, מילא אם הייתי כופר וספקן, אבל אני האמנתי בו, האמנתי שהוא קיים, האמנתי בדמותו כפי שסיפרו לי עליה, האמנתי להסברים היפים, אבל הרגשות שלי דחו אותו בבוז. בתוך תוכי, במקום הכי כנה ואמיתי של ליבי, היה מחסום מסלעים עבים, מלופפים בחוטי תיל חדים, ועליהם רשום בגרפיטי עבה: "אין כניסה לאלוקים".
אלוקים אוהב אותי? דואג לי? חושב עלי? הצחקתם אותי. אני יודע בידיעה עמוקה וברורה שאני לא יכול לתת בו אמון, לא יכול לסמוך עליו, הוא לא חושב עלי, לא אכפת לו ממני. אני? אני צריך לדאוג לעצמי. אם אין אני לי מי לי. קשה לי? רע לי? אני אבוד. המצב יכול להיות רק יותר גרוע. אין מי שיכול לעזור לי. אם התייאשתי, אם אפסו כוחותי, גורל מר מצפה לי. בין כה וכה אני אבוד. אולי פתאום יתרחש נס, אבל עד אז, אם יש פה מראה נחמד שיכול קצת להשכיח ממני את המצב, אתבונן בו בערגה, אתן לו להשכיח ממני את יגוני.
מתי הנחתי את המחסום הזה ביני לבין אלוקים? ממתי הוא קיים?
כשהתחלתי קצת להתקדם בתכנית 12 הצעדים הבנתי מה אני צריך לעשות כדי להחריב את המחסום הזה. אמרו לי שעל מנת לממש את ההחלטה שבצעד שלוש לתת אמון באלוקים ולמסור לו את חיי, עלי להתקדם לצעד 4 ומכאן ואילך עלי לשפר את יחסיי הרגשיים עם המין האנושי, להתמקד תחילה במה שקורה בתוך ליבי, לבקש מאלוקים שיעזור לי בכך, ואחר כך, כדי להשלים את המלאכה עלי לכפר על מעשיי בפני אלה שפגעתי בהם. וצעד עשר אומר לי שאת התהליך הזה עלי להמשיך ולבצע כל ימי חיי, יום יום, שעה שעה.
רק כשבניתי את הגשר הזה, שכל כולו עוסק ביחסיי עם המין האנושי, אני יכול להגיע בצעד אחד עשרה ושתים עשרה לקשר עם אלוקים, להתעוררות רוחנית.
מה אני לומד מכך? אני לומד מכך דבר פשוט מאד. כל עוד שלא אשפר את יחסיי הרגשיים עם בני האדם באשר הם, לא אוכל להתחבר באמת לאלוקים. רק כשאנקוט בצעדים אמיצים, דרסטיים, מנוגדים לטבעי, על מנת להגיע למקום טוב יותר ביחס הרגשי שלי לבני האדם, אוכל להתחבר לאלוקים, לתת בו אמון ולאהוב אותו באמת.
אז אם זו הדרך להחריב את המחסום הוותיק שקיים ביני לבין אלוקים, אני חושב גם שאפשר להבין בערך מתי המחסום הזה נוצר: מתי שהוא כשהייתי ילד קטן, מסיבות שונות ומשונות שאיני יכול לדעת אותן במדויק וגם אם אני כן מבין אותם אין כאן המקום לפרטם, החלטתי באופן מודע להציב מחסום ביני לבין המין האנושי כולו. הוריי, משפחתי, חבריי, קהילתי, אזרחי מדינתי, תושבי העולם כולו. אני פה והם שם. מציאותו של המחסום באה לידי ביטוי באופנים רבים ומגוונים, לעיתים גסים, לעיתים מעודנים, לעיתים מודעים ולעיתים מוכחשים, אבל הוא תמיד היה שם, מפריד ומבדיל, מחלק ומפלג. בצידו האחד העולם כולו, ובצידו השני אדם בודד להחריד.
ההמשך של הפוסט אמור להיראות בערך כך: במקביל למחסום שהצבתי ביני לבין המין האנושי, הצבתי גם מחסום ביני לבין אלוקים, בלה בלה בלה. אבל האמת היא שהמחסום הוא אותו מחסום. אותו מחסום שחצץ ביני לבין בני האדם, חצץ ביני לבין אלוקים. אותו מחסום בדיוק. איני רוצה להשתמש בקלישאות, אז אסתפק בהיגיון הפשוט: אם אלוקים ברא עוד אנשים חוץ ממני, כנראה שהוא אוהב גם אותם, כנראה שהוא שורה גם ביניהם. ואם אני החלטתי להיפרד מהם, אני כאן והם שם, המשמעות היא שהחלטתי להיפרד גם ממי שאוהב אותם וממי ששורה ביניהם. החלטתי להיפרד גם מאלוקים.
את כל הפוסט הזה אני מתרגם לקריאה אישית פנימית: הלאה לצעד תשע. אני אוחז כעת בצעד 4 ובפניי עומדות 2 אפשרויות. 1. למרוח, להימרח, להתלונן שאין לי זמן, שאני לא יכול, שזה קשה, שאני צריך לעכל, להתעכל, להבין, להעמיק, להתבונן, לחשוב ש"מקובל שזה לוקח יותר זמן", ואחרי כל זה, להגיע לצעד תשע בעוד תשע חודשים או בעוד תשעה עשר חודשים. 2. לרשום צעד 4 באופן אינטנסיבי, להציג, להתייעץ, להתרשם, ולהגיע לצעד תשע בעוד שניים שלושה ארבעה חודשים.
צעד תשע הוא השופל האימתני שיכול לו למחסום הסלעים העתיק והוותיק ששוכן בתוך ליבי ומפריד ביני לבין אלוקים, ביני ובין בניו. בצעד ארבע אני מתניע את השופל, מסיע אותו למיקום המדויק של המחסום, מסיר את כל המכשולים שבדרך, מחדיר את הכף טוב טוב תחת לסלעים, ובצעד תשע אני מושך את מוט ההרמה ומזיז הצידה את המחסום הארור הזה.
אני עומד מול אבא ומול אמא, מול מי שפגע בי ומול מי שפגעתי בו, אומר להם שטעיתי כשהשתמשתי ברגשותיי לחצוץ ביני ובינם, ונותן צ'אנס לאפשרות של המצב הבריא הראשוני, כשהדרך ביני לבינם היתה פתוחה לחלוטין, כביש סלול וחלק. ביני לבינם, ביני לבין אלוקים.
ד"ר בוב עשה את צעד תשע בערך חודש לאחר שהוא הכיר את ביל. (מבוסס על שילוב נתונים בין הספר הגדול עמוד 126, לספר הגדול עמוד 140) אני מכיר את התכנית ששה חדשים, עדיין לא עשיתי צעד תשע. מדוע? הלאה לצעד תשע!!!
(אני לא עומד בפיתוי חברים ומוסיף בעריכה את מה שרציתי להימנע ממנו. חברים רבים מדשדשים בצעדים חודשים רבים לעיתים קרוב לשנה, ובסוף נופלים. וזה קורה לפני שהם מגיעים לצעד 9. בואו ניזכר במילים: "צעד זה הינו תחילת הקץ של ניכורינו והתבודדותינו מאחינו ומאלוקים". לא שווה?)
