לפני שבוע שמעתי שני חברים משוחחים על השאלה האם יש טעם לשתף על הצעדים המתקדמים יותר בפורום שלנו, או להתמקד בשלושת הצעדים הראשונים - עם דגש על הצעד הראשון. הדברים ששמעתי השאירו אותי עם הרבה מחשבות ומאז לא כתבתי פוסטים משלי כאן בפורום, אלא רק הגבתי לדברים של חברים אחרים - בעיקר חברים חדשים שמתעסקים עם הבסיס לתכנית ההחלמה: הכניעה.

השאלה היתה מה כדאי להציג עבור חברים חדשים. האם בעיקר את מה שהם מתמודדים איתו (קרי: התאווה), ואז להתמקד בצעדים הראשונים, או גם את המקום אליו אפשר להגיע כאשר עובדים את הצעדים (קרי: מפוכחות), ואז יש צורך להתקדם עם הצעדים הבאים. אבל בלי קשר לשאלה של מה עדיף לשתף עבור החברים החדשים, אני משתף קודם כל בשביל עצמי, ואם אני אוחז בצעדים השישי והשביעי - אני משתף על הצעדים האלו. אז כן, אני מבין שלא כולם נמצאים שם כעת, אבל אני מאמין שאלוקים יאפשר לכל אחד שרוצה באמת - להגיע לכל אחד משתיים עשרה הצעדים, ולקבל את המתנות של התכנית.

בצעד הרביעי "ערכנו חשבון נפש נוקב וחסר פחד של פגמינו", ובצעד החמישי "התוודינו בפני עצמנו, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדוייק של פגמינו". לקח לי המון זמן התהליך הזה. חודשים שנמרחתי עם כתיבת חשבון הנפש ומציאת כל הפגמים, וכמובן לאחר מכן השיחה עם הספונסר על מה שמצאתי בחשבון הנפש, אבל גם כאשר סיימתי, לא רצתי אל הצעדים השישי והשביעי, והיתה לי סיבה טובה לכך.

הצעד השישי מציע: "היינו נכונים לחלוטין שאלוקים ישחר אותנו מפגמים אלו באופיינו". ובשיא הכנות - האם אני נכון לחלוטין שאלוקים ישחרר אותי מהקנאה למשל? האם אני באמת ובתמים רוצה להפסיק לשלוט? אז נמרחתי גם כאן, ובחסד אלוקים - שני חברים שאני משמש כספונסר (מאמן) שלהם, דחקו בי להתקדם הלאה כדי שיוכלו גם הם לעשות את הצעדים ולהמשיך הלאה. אז בסוף ישבתי לכתוב את הצעד השישי שלי ורציתי לבדוק על מה אני הולך לוותר ומה אני מקבל במקום.

קודם כל פירטתי את הפגמים המרכזיים שמצאתי שכללו קנאה, הערכה עצמית נמוכה, צורך בשליטה וכמובן - הגדול מכולם: פחד. נניח שאני מוכן לוותר עליהם, מה אני רוצה במקומם? אז כן, ברשימה הופיעו פרגון, הערכה עצמית נכונה, שחרור מצורך בשליטה ואמונה וביטחון. לחלוטין לא דברים של מה בכך או דברים שהייתי מתנגד לקבל. אבל כדי לקבל אותם - אני צריך להיות נכון לחלוטין לוותר על הקודמים, וזה לא ממש פשוט.

אז פירטתי מה בדיוק המשמעות של פגמי האופי האלו, איך הם מתבטאים בחיי היום יום שלי, ואז תיארתי איך זה ייראה אם אוותר עליהם ואקבל במקומם את התחליפים שלהם. התוצאה היתה מרשימה. התחלתי להסתגל לרעיון שהקנאה היא לא באמת משהו שאני כל כך צריך, ואולי אם אסכים לוותר עליה ואקבל פרגון, זה יהיה דוקא שדרוג לחיים שלי ולא הפסד.

הספונסר הציע לי להדפיס את מה שכתבתי ולקחת את זה בכיס כדי שאוכל להיזכר מיד מה אני רוצה, כאשר פגמי האופי מגיעים לביקור. אז בנתיים אני מתרגל את זה שבוע וזה דווקא אחלה. היו לי כמה פעמים שהצורך בשליטה עמד לדפוק בדלת, אבל נזכרתי שבעצם זה לא כל כך כיף, ואם אצליח לשחרר - יהיה לי הרבה יותר טוב, אז הייתי נכון לוותר על הפגם אופי הזה.

טוב, הנכונות לבד כמובן לא מספיקה. אם כל פגם אופי היה נעלם כאשר אני מוכן לוותר עליו - כבר הייתי מושלם. אז בשביל זה יש את הצעד השביעי...

וואו, זה ממש במקום בשבילי,
אני עובר עוד מעט לשישי. אבל יותר מזה חוויתי אתמול לילה של 'עומס פגמי אופי', משהו שלא היה לי הרבה זמן, וישבתי בבוקר וכתבתי על פני כמה עמודים את מה שחוויתי השבוע. מול אשתי, מול ההורים שלי ומול עצמי.
רק אח"כ החלטתי להמשיך עם זה כצעד 4, אני עכשיו מחכה לספונסר שלי שיחזור אלי בשביל צעד 5 קטן (ואולי לסיים צעד 5 הגדול שלי).

הענין הוא שממש נמאס לי כבר מפגמים מסויימים, והיה לי חשוב לקרוא התקדמות שלך בצעד 6. זה גורם לי לדחוף קדימה ולהתקדם.

תודה לך סוד.

תודה סוד.

גם אני עכשיו בשלהי הצעד השישי, והאמת היא שנראה לי שאני יותר דחיתי את הצעד הזה כמו את השניים שקדמו לו מכל אחד אחר.

כמו שעכשיו מאוד הועיל לי לקרוא את הפוסט הזה, אני מאמין שהיה עוד יותר מועיל לקרוא על כך עוד הרבה קודם.

תודה
בהחלמה

תודה רבה סוד, כרגיל, משובח. ברשותך אתייחס לדברים שכתבת כאן - בראש ובראשונה אני כותב עבורי, את הדרך שלי, שאני לא אשכח, יש פוסטים שמגיעים אחר זמן מהמייל ואני מתרגש לקרוא אותם, נזכר בדפים מטושטשים ומלוחים... במקלדת הרטובה מדמעות של תודה בזמן כשנוצרו, מספיק לי איש אחד שדברי יגעו בו, ואם יש כאלו שלא יבינו כיום במה המדובר, אתפלל שיגיע יומם ויתחברו.

וזה לא סותר את הצורך בכתיבה על הצעדים הראשונים, להתחבר להתמודדות עם התאווה, לקשיי תחילת הדרך, לא כדאי לי לשכוח את ההתמודדות הכואבת ההיא, כי מי שזוכר מהיכן בא יודע לאן ללכת, אז נכון שאין טעם להתעסק במה שלא נקרא ונשמע, אבל מהנסיון האישי שלי אכתוב, שאין לי באמת מושג מה נקרא ונשמע, מה מחלחל, אלו מילים ומשפטים מקבלים את המשמעות ברגע נתון. יש רגעים שמשום מקום צף לי משפט ששמעתי ודווקא בלי קשר לכאורה הוא מקבל את המקום המיוחד לו, המוח האנושי קולט דברים ומושגים שאין לנו דרך ויכולת להעריך או לבטל.

אני חש שהתמקדות רק בתחילת הדרך מפחיתה מהעוצמה שיש לדרך, באופן אישי אם הייתי קורא רק על הקושי והאתגר של התאווה בלי לקבל את האופק (הגם שהוא נראה רחוק ותלוש) של שינוי מהתוי נוסף, של חיים חדשים, היתה נמנעת ממני המון תקווה. משהו בפיתרון הרוחני היה חסר אצלי. בחרתי את הספונסר שלי כספונסר בגלל מה שניבט לו מהעיניים (אפשר גם לחשוב על המקלדת..) כי רוח אחרת היתה עימו. הוא הקרין לי שינוי, הרבה מעבר להתמודדות עם תאווה. 

כמה מילים אישיות ביחס לצעד המשמעותי בו (בהצלחה!) אתה אוחז - הצעד השישי עבורי הוא המשכו או יותר נכון, התוקף הרשמי של הצעד השלישי. ובשפה של 12&12 של AA - שם התחלתי להתבגר, כשהייתי נכון לנטוש את המטרות המוגבלות שלי - הרצון עצמי - ולהתחיל לנוע לקראת רצון הכח העליון בעבורי.

מבלי להיות דרמטי מדי אכתוב שאני מאמין ששם נברא לי לב חדש על ידי הכח העליון.

בהחלמה.
אוהב. 

נקודה שהזכיר אסירות, ואני מתחבר לזה.
בשביל חברים חדשים לקרוא בצעדים מתקדים זה נותן המון תקווה.
כמה חברים שראו את התכונית היססו להיכנס לפעולה מלאה לפי התוכנית, מכיוון שזה לא נראה טוב לדבר כל הזמן על קושי התאווה, ועל חוסר האונים מול התאווה. "יאללה יש עוד דברים בחיים". והדיבור בנושאי פגמי אופי, התבגרות (מחדש, או לראשונה...) מביא מסר שמתקדמים בתוכנית הזאת בחיים עצמם.
מוזר לי היום להיזכר בכך, אבל אני אישית נמשכתי לתוכנית לא לגמרי מחוסר אונים מול התאווה. בעיקר רציתי לעשות תוכנית יסודית כזאת, עבודה מעשית על החיים. נתליתי בעובדה שאני "קצת מכור לתאווה", לא נורא, אבל מספיק בשביל "שיקבלו אותי" לSA.
כמובן שאח"כ נודע לי בדרך קשה שאני ממש, אבל ממש חסר אונים, כשניסיתי להיות נקי רק בשביל להמשיך בצעדים, ונכשלתי פעם אחר פעם...
הקריאה על הצעדים המתקדמים, לא זוכר איפה, אולי באתר, אולי ב"חוברת מחבר וותיק" באתר, זה עשה לי חשק להיות נקי.

אז חזק ואמץ, החברים הפחות חדשים גם מתקדמים פה בצעדים נראה לי, אולי פחות כותבים, אבל קוראים...
החלמה