האתגר המשמעותי ביותר שלי בתהליך החיבור אל החיים היה (ועודנו) עם העוולות שנעשו לי, לא פיציפקע'ס, פגיעות גדולות. אמרו לי לעשות הפוך, הציעו שאתפלל למען, שמעתי, עשיתי, התפללתי, היו באמת רגעים לא מעטים של הקלה, התמקדתי בנקיון המדרכה שלי, משפט די סתמי ששמעתי חולל אצלי את השינוי הכי גדול, היה בו משהו מאוד אמיתי שתפס אותי ושינה את ההסתכלות על החלק שלי – 'להסיר את הלבנים שלי מהחומה'.
הרעיון פשוט, ביני ובין האנושות קיימת חומה, בלתי נראית אבל קיימת, היא מורכבת 'מאבנים גדולות' חלק מהן שלי, רבות מהן יצירות של אחרים, אני כבר לא יכול לחיות מעבר לחומה, החיים שם בלתי נסבלים, החומה חייבת להתמוטט. אם אפיל את הלבנים שלי יציבותה תתערער. יפתח הפתח דרכו אוכל לעבור ולחיות, נכון אולי ישארו שם הלבנים של אחרים, אבל יהיה מעבר.
אתם יודעים מה קורה לחומה גבוהה שאבן בסיס מיסודותיה נשמטת?
הצעדים 4 - 10 מהותם מיטוט החומות. חומות של בדידות ופחד, הצעד הרביעי – חשבון הנפש - הוא סימון 'הלבנים' שלי, התבוננתי בקיר העצום, והתחלתי לצבוע במרץ עם מרקר זוהר את המרכיבים שבאחריותי, בדיקה ראשונית של חוזק החומה כולה, סוג של הצהרת כוונות, ביצעתי בצעד החמישי – כשהצבעתי עליהן בקול, כשחשפתי את מיקומן של הלבנים שלי בפני אלוקים ואדם. רק כשדברתי על הכל בלי להשאיר 'אבן' לא מדווחת. יכולתי לראות אותה כפי שהיא במציאות.
הבטתי בה מקרוב וראיתי שלא כצעקתה, החומה הפחידה אותי הרבה פחות, הגם שסיפקה לי מחסה ומסתור, לראשונה יכולתי לחשוב שאולי, עדיף בלעדיה, הנכונות לצעוד את השישי – התחילה לפורר את הטיט שבין הלבנים, עוצמתם נחלשה ברגע שנהייתי נכון שהן יוסרו ממקומן. הצעד השביעי – הבקשה בענווה תסיר את אלו שהודבקו למקומן באמצעות הגאווה, סדק צר שאיפשר בתחילה רק הצצה, האור והחמצן שחדרו דרכו הספיקו למעבר מסויים אל מחוץ לחומה.
אחרי התלהבות התחלתית התעורר בי הרצון לשוב למצב המוכר מקדם, בלא מעט מקרים הרצון התממש, יוקר המחיה - הנכונות לסלוח ורשימות הכפרה של הצעד השמיני הרתיעו אותי, שמעתי על רבים שחשו ניצבים בפני מחסום בלתי עביר, מחיר יקר מדי, ושבו לחסות בצל החומה, בחסד גדול חפצתי בחיים זכרתי את הבלתי נסבל והעדפתי את השלב הסופי במשימת ניתוץ החומה, שליפת האבנים מהקיר על ידי הכפרה בצעד התשיעי.
הכפרה הראשונה – לא הייתי מיומן ולקח זמן 'לאבן' להיחלץ ממקומה, לרגעים נדמה היה שמשקל כל חברותיה עליה, נאלצתי לבחור לבנה אחרת ממה שניסיתי בתחילה, אך מרגע שיצאה, במקום אבן סוררת פרץ משב רוח, אויר צח זרם מהחור שנפער בחומה, למעשה, רובה הגדול התמוטט ברגע אחד, כמגדל קלפים, בבת אחת ראיתי מלוא העין רק נוף מושלם, בהיר מאי פעם.
האינסטינקטים שלי פצועים, אני מדי מורגל בשהיה מעבר לחומה, בהתקף חרדה, רגע של פחד אני עלול לבנות אותה פעם נוספת בחופזה, זו הסיבה שכדאי שאצעד את העשירי - אמשיך 'למסור את רצונותי' על ידי התהליך של 4 – 9 , אתרגל אותו שוב ושוב.
להיום, אשתדל להתמקד בהסרת הלבנים שלי.
