הראש שלי הוא מתוסבך, ולפעמים אני מרגיש צורך לפשט דברים שהם לכאורה מובנים. רציתי לשתף את החברים בתקווה שאוכל אולי לעזור למישהו, בתהליך כזה של הפשטת מושג מובן לכאורה.
מדברים הרבה על קבלה, יש את הקטע הידוע על קבלה שקוראים בסוף המפגשים, וכל ספונסר מתחיל יודע שהוא צריך כל הזמן לומר לספונסי שעליו לקבל את עצמו.
ובכן, נשאלות 2 שאלות:
1. מהי בדיוק הקבלה הזו?
2. מה הקשר בין הקבלה לבין הצעדים?
אז על בסיס הספרות אני פועל באופן שבו אני מחלק את הקבלה לשלשה חלקים, וכך אני מוצא גם את הקשר בינה לבין הצעדים.
כשאני מתבונן בעצמי, אני מוצא אינספור דברים שהייתי מעדיף שיהיו שונים. בסביבה האנושית שלי, בתנאי הקיום הגשמיים שלי, בתנאי הקיום הרוחניים שלי, במחשבות, בדיבורים, במעשים, הן בעבר והן בהווה. יתכן שאני נוטה שלא לקבל אותם, ומפעיל כלפיהם מנגנוני התמודדות והכחשה רגשיים שפיתחתי במהלך השנים, שזה אומר שמצבי הנפשי ביחס לבעיות הוא חולה. או שאני זועם על קיום הבעיה ומחפש פיצויים רגשיים להתמודד איתה, או שאני מתעלם ממנה אבל בעצם היא ממשיכה להפעיל אותי וגם אז אני זקוק לפיצוי רגשי כלשהו.
אז אני צריך לעשות סוויץ' בראש, ולקבל את הבעיה. וכאמור אני מחלק את הקבלה לשלשה שלבים.
1. שלב ראשון: השלמה. אני לא מתווכח עם הבעיה, וגם לא בורח או מתעלם ממנה, ובכך אני משלים עם קיומה. מבחינה רגשית זה אומר שאני במצב של מודעות ולא של בריחה, ובמידת מה אני רפוי כי אני לא מנסה להשתמש ברגשות נגדיים כדי להתקיף את הרגש הבעייתי ובכך להיכנס למערבולת רגשית. זה אומר שלמרות שהשלמתי עם הבעיה, יתכן שאני עדיין מרגיש עצוב ואולי אפילו מיואש, וזה אומר שהמצב הרגשי שלי עדיין חולה.
2. שלב שני: הסרת אחריות: אני מבין שאני לא אחראי על יצירתה וקיומה של הבעיה, אלא משליך את זה על אלוקים. בשלב הזה המצב הרגשי נשאר די דומה לשלב הראשון.
3. שלב שלישי: נתינת אמון. אני נותן אמון באלוקים שכאחראי למצבי, המניעים שלו הם 100 אחוז חיוביים, והוא יודע בדיוק מה הוא עושה, ושולט בכל פרט בחיי. בשלב הזה המצב הרגשי שלי מקבל תפנית, העצבות נעלמת, ואין סיבה לייאוש, כי הקבלה מקבלת אפיון חיובי. אני מקבל כי אני נותן אמון וכי אני סומך על אלוקים.
בחוויה שלי, מכאן גם מובן הקשר של הקבלה לצעדים, כי שלשת השלבים שתיארתי הם תואמים לצעדים 1-3.
השלב הראשון של ההשלמה, מקביל לכך שאני מודה בחוסר אונים. על מנת שנודה במשהו באמת עלינו להשלים איתו, לא להתווכח איתו ולא להתעלם ממנו.
השלב השני של הסרת אחריות מקביל לצעד השני בו אני מגיע להכרה שיש כח גדול ממני שאני יכול להעביר לו את האחריות על חיי.
השלב השלישי של נתינת אמון מקביל לצעד שלוש בו אני מחליט למסור את רצוני ואת חיי לאלוקים, כי מאחר שכל המסירה פה היא תנועה רגשית ולא איזשבו מעשה, אני לא יכול לבצע את ההעברה הרגשית הזו בלי לתת אמון באלוקים.
