אני עובר שינוי גדול וטוב בעת האחרונה, ואני לא רק מדבר על תאווה, שזה לא מעניין אותי בחסד אלוקים.
אני מדבר על האגו שלי. ממש לא הייתי מוכן לוותר על האגו שלי, חשבתי שזה עוד יעשה לי טוב. וההתנהגות שלי כבר שנים מאוד אגואיסטית. לא תמיד זה בולט, כי לפעמים אני מסתיר את זה כי לא נעים, ומרוב פחד שיגלו שאני אגואיסט אני מתנהג יפה, אבל זה כבר לא אני הטבעי.
בזמן האחרון, אני נתקל במתנות עצומות שה' נותן לי, שאני מוותר על האגו שוב ושוב, בכל מיני הזדמנויות, גם מול אשתי. ואני לא מבין מאיפה הרעיון הזה לוותר. למשל, בחיים לא חשבתי שאחרי שהתווכחתי עם אשתי על הצדק שבדבריי, אוכל לגשת אליה ולומר שאני מצטער שנלחמתי על הצדק שלי, ושאני לא באמת חושב שאני צודק, פשוט היה לי קשה להודות בטעות או בחוסד צדקותי. ועוד כל מיני כאלה, שזה עושה לה טוב מייד, היא מבינה שיש עם מי לדבר, אבל יותר מזה זה משחרר אותי מעיוות עמוק בנפש, מגישה חולה ש'אני תמיד צודק', גם אם לא...
הייתי צריך להתאמץ כדי להבין מאיפה בכלל הרעיון הזה להתנהג בכניעה. והגעתי למסקנה שזה בנוי על סיפורי צדיקים-חולים של החברים, פה ובקבוצות החיות ושל SA, שמספרים איך וויתרו.
לבדי הייתי חושב שמחיר הוותיר הוא מוות. פשוט שלוותר על הצדק או על האגו שלי זה מוות טוטאלי. רק אחרי שקראתי ושמעתי סיפורים שאנשים מספרים על עצמם, ועוד לא צדיקים מדורות עברו, אל אנשים שהם חולים כמוני, יכולתי לדעת שלא מתים מזה, אלא להיפך.
לכן אני חושב שכמה שזה באמת לא הכול ולא יכול להבריא אדם מההתמכרות, עדיין חשוב לספר\לשמוע על וויתורים, בין על תאווה, או על פגמי אופי. כי לי זה עזר מאוד, וזה יכול לעזור לאחרים גם. טוב לספר דברים טובים שעושים בהחלמה, כי זה משפיע ונותן השראה (פרועה) לחולה כמוני.
אשמח לקרוא מה דעתכם, וגם סיפורי החלמה שלכם אולי פה או בפורום קולות של החלמה אולי.
לילה טוב
