אני לא מצליח לקום בבוקר.
תיקון: אני לא מצליח לקום בשעה שאני רוצה.
תמיד קם יותר מאוחר.
לא משנה באיזו שעה השעון מצלצל. לא משנה באיזו שעה אני הולך לישון.
אני תמיד קם מהמיטה בשעה המאוחרת ביותר שאני יכול לאפשר לעצמי.
פעם זה היה למניין האחרון בסביבה.
היום זה בשעה המאוחרת ביותר בה אוכל לקום בלי לאחר לעבודה. (תפילה מינימלית ביחיד).
אני פשוט לא יכול.

אבל,
אני אף פעם לא מודה בחוסר אונים.
תמיד בטוח שהפעם אני אצליח.
היום היה לי תור לבדיקת דם.
התור היה בשעה 7:45.
הייתי בטוח שהפעם אני אקום בזמן.
הרי זה דבר חשוב עבורי. אני רוצה לקום.
הלכתי לישון ב 23:30.
שמתי שלושה שעונים מעוררים לתפילה בשבע.
כלום לא עזר.
השעונים העירו אותי. כיביתי אותם והמשכתי לישון.
קמתי כמו תמיד, בתשע.
זמן לתפילה מהירה ביחידות, סריקה מהירה של החומר שאני אמור ללמד, ולעבודה.

הרגשתי סמרטוט.
אשמה נוראית.
שוב אני מפספס תפילה במניין.
שוב לא מצליח לקום.
איזה מין בנאדם אני.
הנה,אפילו כשהיה לי משהו חשוב,
לא הצלחתי לקום בזמן.

עדיין במיטה,
הרמתי טלפון לחבר.
ביקשתי עזרה מול הרגשות שלי.
החבר הזכיר לי את מה שאמר המטפל שלי.
אני הייתי צריך להיות בבית משוגעים.
נזכרתי.
אני בנאדם פגום.
כואב, אבל זאת האמת.
אני לא אשם בזה. זה המצב.
נס שאני בכלל מסוגל לעבוד.
וגם,
הבוקר רק התחיל.
חבל כבר להספיד אותו.
יש לו עוד סיכוי להתרומם.

הרגשתי משוחרר.
התיישבתי על המיטה.
דיברתי עם אלוקים,
והתחלתי יום חדש.

איזה יופי. תודה רבה. אני לא מעז לדבר עם חברים מהמיטה. הרי ישמעו כמה אני ישנוני ויראו אותי ברגע של חולשה...

תודה. זה בדיוק הפרדוקס - הודאה בחסר של כח יוצרת כח. היא מאפשרת למשהו אחר 'מהאני' להיכנס ולעשות סדר. אגב, אני כן מדבר עם חברים במיטה, יש כאלו שלא פעם מעירים אותי, היתה לפחות פעם אחת שדברתי עם מישהו מתוך שינה ממש.. לא היה לי מושג שדברנו עד שראיתי ביומן השיחות  את שעת השיחה... הוא טען שסוף סוף דברתי לעניין.. רצה להעביר את שעת השיחה הקבועה שלנו לזמן השינה שלי...