הבשורות הטובות: ישנה אפשרות לקבל עזרה. הבשורות הרעות: לשם כך אני צריך לצאת מהבונקר ולאפשר לכחותינו גישה אליי, כי כל זמן שאני מתחבא מאחרי חומות, אז אולי אני מגן על עצמי מאש אוייב, אבל גם כוחותינו לא יכולים להגיע אליי. או במילים אחרות: אני צריך להיות פגיע וחשוף.

זהו אחד המוטיבים המרכזיים בתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות, ולמרות שהוא לא כתוב במפורש בשום צעד, הוא נמצא ברקע של כל אחד מהם, מהראשון ועד האחרון. במידה מסויימת - זאת המהות של כל הצעדים, החל מהצעד הראשון בו אני מודה שאני חסר אונים, ועד הצעד האחרון בו אני מנסה לעזור לאחרים להתמודד עם ההתמכרות. וכמובן כל הענין של ספונסר, ושיתופים וקבוצות, וכנות, וכפרה בפני מי שפגעתי בו וכתיבה על כל מי שפגע בי - כל זה הוא הרס כל חומה אפשרית המגנה עליי, והשארתי חשוף ופגיע לחלוטין.

אבל כשיוצאים מהבונקר אחרי עשרות שנים של רעד ופחד וקור וחושך, אז נכון שהאור מסוונר והקולות לא מוכרים וכן הלאה, אבל אפשר להתחיל לחיות חיים נורמליים, למרות הסיכונים ולמרות הקשיים שיש בהתחלה ושעוד נכונו לנו בהמשך הדרך.

במשך יותר מידי שנים חייתי בבונקר. המקלט שלי היה כפול. היה בו את החדר המרכזי שבו החבאתי את ההתמכרות שלי תחת שכבה עבה של בטון משוריין, והיה גם את החיים עצמם שהעדפתי לשמור מתחת לאדמה, אבל שם החומה היתה פחות כבדה.

את ההתמכרות החבאתי מתחת לכל מיגון אפשרי, ובשנים האחרונות הוספתי לבונקר הבטון הישן והטוב גם חומת אש משוכללת ועוד כל מיני שיפורים ושדרוגים חדשניים. התחלתי עם אוננות פשוטה, אבל היה ברור לי שאסור שאף אחד יידע על כך, והפכתי לאדם בעל פיצול אישיות, כאשר אני שבחוץ הוא לא אותו אני שבפנים. ככל שההתמכרות דרשה (וכמובן קיבלה) יותר, כך דאגתי יותר להחביא אותה מפני כל אדם. גם אלו שחדרו לבונקר היו ממודרים ולא ראו את התמונה המלאה. כך למשל כאשר אישתי תפסה אותי והוכרחתי להתייעץ עם הרב שלי, כמובן שהוא לא היה מודע לסיפור המלא, וכך גם אצל הפסיכולוג. לא יכולתי להסתכן בחשיפה מלאה שתהפוך אותי לפגיע כל כך.

וזה גרם כמובן לעוד הרבה חלקים של החיים שלי לעבור את אותו תהליך של הסתרה מאחורי חומה. סודות מכל הסוגים, עצבים וטינות, פחדים וחרדות, הכל הוכנס אל מתחת לאדמה, שם רק אני ועצמי היו מודעים למי שאני באמת. (ואולי גם אני לא ידעתי באמת מי אני?)

ואז בהחלמה הייתי חייב לפוצץ את הבונקר, להעיף את החומת אש ולתת לאנשים אחרים לגעת בי. כי אם רציתי עזרה - הייתי צריך לאפשר גישה אליי. לכן אני מגיע לקבוצות, משתף במה שלא נעים לי, חושף את הפנים החוצה, מודה בחוסר אונים ועובד על 12 הצעדים.

ממש במקום בשבילי תודה.
אני מרגיש שנפגשתי לראשונה באס איי [עיין הודעה קודמת] כל הדימוי העצמי המזוייף שלי קרס ברגע....
לומר שאני חולה זה ממש לא נעים.... אני המושלם מבחוץ, הירא שמים וכו' וכו' אני חולה?!
אבל שעומדים בפני האמת כנראה שקורה משהו. זה כל כך לא נראה לי טבעי שאפשר להיות מחובר למציאות האמתית לגמרי ולומר לפני אנשים "אני מכור למין" ולא לחטוף התקף לב מיידית.

האם ישנו אפשרות להחלמה גם בלי לכתוב ולפרסם את הפרטים וכן לא להשתתף בפורומים פתוחים במעמד שלי זה בלתי אפשרי לחלוטין
אם משהו יכול לייעץ בענין אודה לו מאד. יש לציין שאני לא מכור כבד ולא הייתי אף פעם עם משהו אחרת וכדו' אבל בכל זאת אני מרגיש
חוסר אונים.

יוסף הייליג שלום,

מצד אחד אני ממש ממש מבין אותך, כי אני נמצא בדיוק במקום שלך, אבל מצד שני אני גם מאוד מאוד לא מסכים איתך.

אני מסכים איתך כי הפחד המשתק הזה מפני חשיפה הוא באמת גדול ונותן את התחושה שזה "בלתי אפשרי לחלוטין", ובפרט אצל מי שנמצא במעמד כזה או אחר, אבל לא רק. כל אחד מאיתנו יש לו אחריות כלפי עצמו, כלפי המשפחה שלו, כלפי הקהילה שלו וכן הלאה.

ברור שאבא סקסוהוליסט זה לא משהו שרץ טוב מידי בשידוכים, וגם עובד מכור למין לא נשמע טוב בקורות חיים. ואם אני צריך למסור שיעורי תורה ולהיות חזן בימים הנוראים - זה בכלל קטסטרופה. יש בינינו סופרי סת"ם, שוחטים, ר"מים בישיבות, מלמדים בתלמודי תורה ומה לא. לאף אחד מאיתנו לא יהיה פשוט אם הסיפור שלו ייחשף בראש חוצות, וההשלכות של זה אכן בעייתיות מאוד.

ובכל זאת, אנחנו מגיעים להחלמה, מספרים את הסיפור שלנו, חושפים את עצמנו בפני אחרים והופכים לפגיעים, וכל זה בהכרה מלאה ומתוך מודעות בדיוק לאן אנחנו מכניסים את עצמו.

למה אנחנו עושים את זה? כי החיים חשובים יותר מהכל, ואם אני רוצה לחיות - אין לי ברירה אחרת. אני לא אומר שאין דרך אחרת להחלים, ובודאי שלא אומר שאנחנו מחזיקים באיזה מפתח סודי ויחיד לשער ההחלמה, אבל עבורי באופן אישי כל שאר הדברים נכשלו וזה היחיד שהצליח, אז אני נאחז בזה כמו טובע הנאחז בקש.

ואתה יודע מה, כשאני מול התאווה, אני לא אומר ש"במעמד שלי זה בלתי אפשרי לחלוטין", אלא פשוט נופל בצניחה חופשית. וגם הידיעה שיכולים לתפוס אותי (וכבר היו דברים מעולם) לא עוצרת אותי, כי המחלה הרבה יותר חזקה ממני. אז אני לא עושה שום דבר מיוחד אלא פשוט עושה את אותם דברים שעשיתי במחלה, ומסתכן באותם סיכונים שהסתכנתי במחלה.

ואם בכל זאת יקרה משהו? בשביל זה יש אלוקים שאני סומך עליו ויודע שהוא דואג לי ורוצה רק בטובתי.

ולסיום נקודה קטנה על הענין של "מכור כבד - מכור קל". ישנו שאלון מפורסם של 20 שאלות לפיו ניתן לקבוע אם אני מכור. בקבוצה שלי קוראים אותו לפעמים וכולם עונים ביחד לפי השאלות. השאלה האחרונה היא: "האם נעצרת על ידי המשטרה בגלל ההתנהגות המינית שלך"?, ועל שאלה זו עונים כולם במקהלה: "עדיין לא".

יש כאלו שחושבים שזה איזו בדיחה נחמדה, וגם לי לפעמים עולים הרהורים מוזרים כאלו לראש ש"לשם לא הייתי מגיע בכל מקרה", אבל כשאני מספיק כנה עם עצמי אני יודע שזה קשקוש וזה רק שאלה של זמן, כי ברגע שאני כבר מחליק במדרון - שום דבר לא יכול לעצור אותי. הרבה גבולות חשבתי שלא אעבור, אבל המציאות היא כמו שאומר הביטוי - לקו האדום יש רגליים.

בשבוע האחרון השתתף חבר בקבוצה, וסיפר שלפני שלושה שבועות הוא נעצר על ידי המשטרה בגלל ההתנהגות המינית שלו וכעת הוא עומד לפני משפט. אתה בודאי חושב שמדובר על איזה עב"ם עם קרניים, פושע מלא קעקועים, או מסומם מסטול וחסר בית. אבל לא, מדובר על אברך חרדי יקר ועדין - אבל חולה.

תודה סוד.

בלי כל קשר לתאווה ואולי עם קשר. עד לא מזמן חשבתי שחלק מזכותי היא לשמור על כל השלדים עמוק עמוק בפנים. לשאת בגאון ובדומיה את קושי ההתמודדות. כל חשיפה וגילוי נראה לי כפגיעה קשה בפרטיותי. לקח לי המון זמן להתחיל להבין שהאגו המזויף משכנע אותי לעשות את זה. ככל שעובר הזמן אני מתחיל להפנים את הנזק העצום בהסתרה ובהדחקה. אין מחיר נורא יותר שעלולים לשלם יותר ממחיר ההדחקה עצמה. זה אמור באופן כללי על התמודדות. בנוסף לכך יש את הערך המוסף של אפשרות לנצחון הולך וגובר על התאווה על ידי שיתוף ופתיחות.

יוסף הייליג.

מכור כבד אינו מי שהיה בדווקא עם אחרת וכדו'  מה שקובע זה עד כמה איכות חייך נפגעת. אם אתה מרגיש חוסר אונים כנראה שיש כאן הרבה דברים שיוכלו להועיל לך. באשר לפחד מחשיפה. אני מניח שיש כאן מישהו אחד לפחות שפחד יותר ממך... השאלה היא תמיד עד כמה קשה לך עם מצבך כעת ועד כמה אתה רואה בתכנית ובכל מה שיש כאן משהו שיכול לשנות את חייך. אצלי זה תמיד מה שהכריע בשאלה אם להמשיך הלאה. ואני עדיין כאן. לא נראה שאלוקים יעניש אותך בגלל שאתה מחפש איך להתקרב אליו ולהיות יותר טוב. אז גם אם יש פחד וחשש. מן הסתם הוא ישמור עליך שלא תפגע.

אישית, אני לא מאמין שישנו אדם בודד שיכול לאפשר לסיפור שלו להתפרסם בעמוד הראשון של העיתון הנקרא ביותר במדינה... ועם כל זאת אנשים באים!

א' הדברים שהורידו לי את החשש היה ההבנה בעיני האנשים שם וההפנמה שכולנו בעצם באותה סירה. אתה הרי לא הולך בבית כנסת ומכריז "יעמוד ר' יוסף הייליג הסקסוהוליסט" אתה בס"ה הולך למקום בו משתתפים אנשים כמוך שחוששים מחשיפה לא פחות ממך. הם לא יחשפו את עובדם פגישתם בך בחדרי המכורים מתוך הגנה עצמית...

שלום סוד הכניעה, שאלה רק על 2 דברים שכתבת בתגובה שלך בפוסט הזה, אפשר לינק או משהו לעשות את השאלון הזה שאתה מדבר עליו?
ומה זה נחשב חשיפה? סיפור לאחר אמיתי מה עשינו בדיוק עד לפרט האחרון או שמספיק יותר בכלליות ואפילו עם הסברי דברים של מחשבות ומה היה בהם וכו' או שגם לכתוב את זה רק אנונימי בפורום זה גם נחשב חשיפה שאתה מדבר עליו?