אסירות תודה לאלוקים שהביא אותי לתכנית, ולימי נקיות ורגעי שפיות. ובפרט על זה שנתן לי את הכוח להגיע עד הנה צעד 6.

צעד 6 - היינו נכונים לחלוטין כי ישחרר אותנו אלקים מפגמים אלה באופיינו.
זה לא כזה פשוט. אמנם על פניו החלום הוא להיות נקי מפגמי אופי בריא ושלם בגוף ונפש. אך האמת היא שאי שם עמוק בפנים קיבלתי המון תועלת מפגמי האופי.
הפחד הרגיש לי שאני אחראי. האגו הזכיר לי כמה אני קרוב להיות כאלוהים יודע טוב ורע. התלות חיברה אותי לחזקים. הנצחנות הפכה אותי לתחרותי וממילא להישגים.
באמת שבעסקת החבילה הזו של פגמי האופי יש לא מעט תועלות שבהחלט טוב לי איתן. ולכן זה לא מובן מאליו שאני רוצה להשתחרר מפגמי האופי.

הפעם הראשונה שזה הכה בי, אני זוכר כמו היום. אשתי אכזבה אותי מאוד. ואני הרגשתי נבגד מסכן מושפל, התמלאתי ברחמים עצמיים. זה שם הפגם אופי. תוך כדי התהליך הזה אני קולט שאני מרחם על עצמי יותר מדי ושבסך הכל לא קרה משהו רציני. הושיעה! מה אתה מתמסכן?? אבל האמת היא שזה גרם לי לתחושת הנאה. זה היה כיף להיות המסכן. איזה קול פנימי לחש לי שהמצב הזה משתלם. לא רציתי שאלוקים יקח ממני את הזכות להיות מסכן. רציתי את הרחמים העצמיים. כאן בא צעד 6.

אמרו לי חברים מחלימים, לפני שלא תדע מה התועלת שיש לך מפגם אופי מסויים, לא תוכל באמת לוותר עליו. זה עלול להיות מקח טעות. רק אחרי שאדע מהם הרווחים אוכל למדוד כנגדם מה הנזקים שבאו לי כתוצאה מהשימוש בפגם האופי. אחרי שיש לי רשימה ברורה של רווחים ונזקים, אוכל להגדיר מהו בדיוק היקף הפגם ומהו היפוכו של הפגם. רק אז אוכל לקבל החלטה אמיתי ובדוקה שהנזק של הפגם אופי רב על התועלת. רק אז אני יכול להיות נכון שאלוקים יקח ממני את הפגם אופי.

בשרשור הבא אחלוק בעז"ה את ניתוח פגמי האופי שלי, ואת מה שאני מרגיש בהם. את התועלות והנזקים שהם גרמו לי.
הסיבה שאני מפרסם בפורום זה כדי לשפוך אור על התהליך הזה, לחבר חברים נוספים לקו מחשבה זה, וכדי לחייב את עצמי להתמיד בכתיבה הזו של צעד 6.
כולכם מוזמנים להגיב, לשאול, ובעיקר לתרום מניסיונכם וחוויותיכם.

אוהב
הושיעה

פגם האופי "פחד".

כשישבתי לפני שנה במפגש ראשון עם חבר מהתכנית, הוא שאל אותי האם יש בי פחד? עניתי לו שבהחלט "לא". אני לא אדם פחדן או חששן. אין לי נערווין וטראומות ברוך השם. יש בי הכל, אבל לא פחד. הוא שאל אותי מיד האם יש לי פחד מכישלון? בום... נסדקה לי חומת ההגנה. כן יש לי פחד מכישלון. נפתחתי. הייתי מוכן לשמוע עוד.

עברה לה שנה, ואני ממפה 11 סוגים שונים של פחדים שלי. זה פגם מאוד משמעותי אצלי. אין כאן חלוקה מקצועית אולי יש כפילויות וכנראה זו לא הרשימה המלאה, אך אלה הם פחדי:
1. פחד לאבד שליטה, והפחד להיות נשלט.
2. פחד שהילדים שלי לא יצליחו...
3. פחד כלכלי.
4. פחד חברתי. מפחד שלא אהיה המוצלח והמיוחד מכולם.
5. פחד מכישלון.
6. פחד כללי על גורלי גורל עמי ומשפחתי.
7. פחד לאכזב את אותם שתולים בי ציפיות. כולל הפחד לאכזב את עצמי.
8. פחד מעונש של אלוקים. ממידת הדין. ומהשטן. (מפחד לפתוח פה לשטן)
9. פחד שלא אקבל את הסיפוקים והתאוות שלי.
10. פחד של יראת כבוד (הרוממות) מבעלי השפעה. (עשירים פוליטיקאים רבנים)
11. פחד מבריונים (יראת העונש). בפרט מחברים שלי שלא סופרים אף אחד ולא רואים ממטר. ויחתכו אותי בלשונם.

התועלת שיש לי מהפחד -

הפחד הינו הכרחי לקיום האדם. הוא מתריע בפני סכנה. אילולא הפחד הייתי נהרג בכביש מזמן. הבעיה היא שכשהוא יוצא מפרופורציה הוא נהפך לפגם באופי. ולמה הוצאתי את הפחד מפרופורציה? כי יש בו עבורי יותר מסתם רדאר לבאות. הפחד נותן לי תחושה של אחריות. כאילו זה שאני דואג ופוחד הופך אותי לשולט על העניינים. ולכן אם אחליט שחשוב לי להיות החבר הכי מוצלח בשמור עינך... ארתום את הפחד כדי לחזק את השאיפה הזו. כאילו שלהיות מוצלח זה צורך קיומי. ומזה נגזר הפחד הכלכלי שלי כי אני השולט והמנהל שלי חיי, ואני יחליט מה חשוב לי, וממילא על מה ראוי לפחוד שיחסר לי. הפחד הוא גם תולדה של שנאה עצמית. אני יודע שלא מגיע לי טוב. אז בטח יגיע לי רע. ואם יגיע לי רע אני כבר מעכשיו מפחד. הפחד זו דרך להוציא את אלוקים מהמשוואה. אני מעדיף להוציא אותו מחיי ואפילו במחיר הפחד, העיקר שאשאר המחליט והבוס. אם אוותר על הפחד זה כמו לוותר על השליטה בתוצאות. יש בפחד משהו שמזכיר אוננות ריגשית. מין עם עצמי. חיבור לעצמי. בפחד אני חווה חזק את תחושת החיים. הדם זורם מהר, אנדרנלין... משהו פיזי ונפשי קורה לי שם. זה מזוכיסטי אבל מענג החיבור הזה לעצמי. הפחד מדגיש לי שדברים צריכים להיות מובנים מאליהם וזה מחזק לי את הציפיות שלי מהחיים. הפחד הוא גם סוג של התגוננות, אם אפחד ואקפא ולא אזוז, בטח לא יראו אותי ולא יזיקו לי.

הנזק שיש לי מהפחד -

איבדתי שליטה על חיי. הפחד הוציא את התגובות שלי מפרופורציות הגיוניות. הפחד גורם לסבל ועינוי נפשי אבל גם פיזי. הוא מחליש אותי מרוקן אותי מכוחות. עוצר אותי בחיים. מסרס אותי. משתק קובר את הפוטנציאל. אני לא פועל כי אני מפחד לקבל את ה"לא". אני מפחד לתת צדקה לעני מסויים כי אני מפחד שהוא יבנה עלי תלות. אז חסמתי את עצמי. הפחד גורם לחיות בחושך ובדאגה, הורס את שמחת החיים וחדוותם. אני חי בגללו בחוסר אמונה, מסרב לתת לאלוקים לעזור לי, חוסם את אורו ואהבתו, הפחד גורם לי לחולשה לתלות ולרחמים עצמיים. הפחד מסיר ממני את כוח הבחירה את צלם אלוקים. הפחד הוא האוייב הגדול של השלווה.

ההיפך מהפחד -

אמונה, ביטחון, אומץ, אחריות אמת, תקווה, שלווה.

האם אני נכון לחלוטין שאלוקים ישחרר אותי מפגם אופי של פחד? כן!

אבא, אלי, שחרר אותי מפחדי. ותן לי במקום אמונה ביטחון אומץ אחריות תקווה ושלווה.

מזדהה לאלל-אלללה. עם ההתמסכנות וההנאה מזה. עמק הבכא

פגם האופי "אגו - ריכוז עצמי"

אפתח במשל. משעה באדם שחי כל ימיו באפילה. בחדר בו מוגפים החלונות. חשיכה מוחלטת, חוץ מתריס אחד שבו היה סדק קטנטן. דרך הסדקון הזה לעיתים רחוקות נכנס מעט מעט השתקפות של מה שנקרא "אור". אבל כיוון שזה כל מה שהיה לאותו מסכן, הוא שש על זה כמוצא שלל רב. עד שיום אחד, לאחר שמיודעינו נחבל היטיב בכל חלקי גופו עקב החושך... המליץ לו חבר ותיק לשחרר את התריס. לפתוח את החלון. זעזוע והלם! הרי התריס זה הוא נקודת האור היחידה בחיי. הרי רק דרכו אני רואה בבואה של אור וגם זאת ליתים רחוקות. על זה לעולם לא אוותר! וכך שוב שב המסכן לחיי החושך. תוך ציפייה והתמוגגות על הרגעים בהם הסדקון האהוב מפציע קרנית של בהירות. ויהי היום, ואחרי נפילה כואבת נוספת, מחליט האדם להקשיב לחבר המנוסה. בצער וחשש הוא משחרר, נכנע, פותח את החלון. ו... שומו שמים! שטויות והבלים. לא אור ולא נעליים. הכל חשוך. והחושך בחוץ עוד יותר מפחיד מהחושך המוכר של בפנים... סורי. לא בשבילי. והחלון ניגף. החבר ניסה להסביר... אם רק היית מחכה טיפה, הרי פתחת את החלון בדיוק בלילה הכי חשוך של השנה. יש לילות יותר מוארים! ויותר מזה, רוב השנה יש בכלל אור יום. אבל כנראה עוד לא הגיע זמנו של זה.

דילוג:

ביום שבו פתח החבר את החלון, ואור יום בהיר, חמים נעים, הציף את כל החדר. אז הכל היה ברור. מובן. גם כשהחלון נסגר אחר כך, כבר היה ברור. הסדק היקר, הינו בסך הכל רמז של רמז לדבר האמיתי. לאור. רגע אחד של אמת, חזק יותר משלושים שנה של שקר.

התועלת שיש לי מהאגו -

האגו היא התפיסה הכי בסיסית וצרה של קיומי. ריכוז עצמי, מאז שאני תינוק, כל דבר הוא חלק ממני. אבר מאברי, נברא לשמשני. בשבילי נברא העולם. הקול הזה מצטלצל חזק באוזני. האגו מגדדיר אותי ואת הזהות העמצאית שלי. זה משכן הייחודיות שבי. אמנם יש בתוכי עוד קול, שאומר שאני חלק אחד מהפאזל של הבריאה, אך האגו מזכיר לי שאני הנשמה של הפאזל. כל האחרים צריכים להשתבץ בי. להתאים את השקעים שלהם לבליטות שלי... באגו אני הגופני מוצא כוח עליון. איזה תענוג זה למצוא כוח עליון כה זמין, קרוב, מוכר, לא תובעני (?), זה כזה אלוהים צמוד. האגו הוא המנוע של חיי. דחף אותי להישגיות להתבלטות למוצלחנות. האגו הוא ניצוץ אלוקי אמיתי. כדוגמת החריץ הסדוק שבתריס. בימי חושך הוא אכן האיר. אם אזכור שזה חלק מכוחו של כוח עליון הרי זו אמת! אם אתן לו את כל הקרדיט את הבידוד לכוח פרטי הוא נהפך לאליל. האגו מחבר את הגוף שלי אל המעבר לו. ואת הנשמה שלי אל השליטה בגוף. האגו הוא הרצון לקבל! בלעדיו לא הייתי שואף כוסף מתגעגע מקווה.
האגו מתוק לי. אני מסניף אותו. אני נרקומן של אגו. הושיעה אתה מוכשר... הווווווףףףףףף (נשימה עמוקה פנימה) האאאאאאא (נשיפה עמוקה החוצה). וואלה זה חומר טוב!

הנזק שיש לי מהאגו -

האגו חסם אותי אטם אותי. מרוב ריכוז עצמי הפסקתי לשמוע את העולם. האגו הכניס אותי לכלא של עצמי. גרם לי להיות מנותק מנוכר ובודד בעולם. עד כדי כך שמרוב בדידות, כיוון שלא שמעתי אף אחד מלבד את עצמי... הייתי חייב להמציא לעצמי בראש דמויות. נכנסתי לסרטים. ביימתי את הגוף הראשון חייתע גם את הגוף השני תוך שאני מחשבן את הגוף השלישי וחביריו. כאן נולדה לי הפיצול אישיות. האגו מגלה טפח (רמז לאורר) אך מכסה אלפיים טפחים (אור יום בהיר). האגו הרס לי את אלוהים. מרוב ריכוז עצמי הייתי מספיק נדיב כדי לתת לאלוהים חלק מכובד בפאזל!!! ובלבד שיתאים את שקעיו לבליטותי...
באשמת האגו, חייתי לא נכון. מול חברי משפחתי. הורי אשתי וילדי. אספתי מוגלה בכל אחד מהקשרים הללו. תודות למלך הפגמים, האגו. הסם הזה של האגו נותן לי ממש שכרון כוח. אני מרגיש אקסטזה ואנדרנלין כשאני מנופח. כמו שמרגיש שר צבא שמורד במלך... כך אני מרגיש כשמיליגרם של אור מורד באור יום. האמת, כל העולם מרגיש אגו מרגיש את עצמו. אבל יש אצלי משהו שמזמן איבד כל פרופורציה. האגו הוא כבר לא אמצעי, הוא מטרה. סיבה לחיות בשבילו. למות בשבילו. האגו הטבעי בא אצלי למלא צורך על טבעי. והתוצאה? אבדה לי השליטה על חיי. כיאוס. בלגן. חוסר אונים.

אחרי שפעם אחת בודדת פתחו בפני את החלון, באותו רגע שאור היום שטף אותי, ונתגלתה אלי אהבתו השגחתו ואורו של אבא אוהב, באותו רגע הבנתי שההיצמדות לסדק של התריס היא המכשול. היא המעצור. היא החושך. באותו רגע ידעתי שאני חייב לעזוב את הפסילים, את האליל שבי, ואני חייב לעזוב את ארצי ומולדתי ובית אבי אל הארץ אשר יראה לי...

ההיפך מהאגו - ענווה, אהבה, חיבור, דבקות, אמת, הכנעה.

אבא, אלי, שחרר אותי בבקשה מהאגו שהורס אותי. ותן לי במקום ענווה אהבה חיבור דבקות אמת והכנעה לפניך.

פגם האופי "צורך נואש באישורים" - הפגם הוא הצורך בהם לא האישורים עצמם.

הקדמה.
יש פגמי אופי שהם על גבול ההתמכרות עצמה. אובססיה וכפייתיות מלוים את פגמי אופי אלו. זה יכול לקרות בפגמי האופי של רחמים עצמיים, טינות, אגו, (כבר הזכרתי שאני נרקומן של אגו?). כזו היא ההתמכרות שלי לפנטזיה על המחמאות והאישורים שאני עומד לקבל... אני פשוטו כמשמעו מסניף קומפלימנטים. זה יושב על ציפור נפשי, זה מרגש ומרטיט אותי. נותן לי חיים חדשים. מחמאה בשבילי חשובה יותר מאוכל. התחלתי את הפרוייקט הזה של כתיבת צעד 6 בפורום. חשבתי שאקבל "אישורים להחלמתי". משראיתי שיבש, ירדה לי המוטיבציה. בדיוק כאן אמר לי הספונסר, תמשיך. שיהיה לי ולכם בהחלמה.

מתי אופי נהפך לפגום?
האופי באופיו הינו מועיל. לכן הוא שם. לכן אלוקים נתן לי אותו. הצורך באישורים הוא בריא טבעי ומועיל. הוא משמש כמצפן חברתי "ווסת" שיאזן בין ההתנהגות שלי לבין הציפיות של הסובבים אותי. זה מה שגורם לי להתנהג עם טקט ולפי הקוד האתי של רוח החברה בה אני חי. כל אחד שואף להיות נורמלי. הצורך באישורים זה המכ"ם שקולט את המשוב החברתי עלי ועל מעשי. אז מה גורם לתכונת נפש זו להיהפך לפגם? ממה שאני מבין, חיים בלי אלוקים. כי רק האלוקים יכול לתת לנו את האיזונים המדוייקים של המידות והאופי. בלי האמונה והביטחון אני חי חיי לחץ ופחד. וכדי לכסות על ההעדר של אלוקים בחיי אני חייב להקצין את האופי. כאן הוא נהפך לפגום. וממילא יובן מדוע הפיתרון הוא להחזיר את אלוקים לחיי. צעד 3 כהקדמה לצעדים הבאים.

התועלת שיש לי מהצורך הנואש באישורים: (מהצורך, לא מהאישורים עצמם)

בעולם שבו אני בודד ועצמאי חסר אלוקים, אני מחפש כוח חזק ויציב להישען עליו. החברה משמשת עבורי ככוח עליון. כשאני עושה את עצמי זקוק לאישורי החברה אני כביכול נהיה כלי לעוצמה של הכלל. זהו בכלל צורך רוחני. הנשמה זקוקה להתבטל למשהו, ומשלא התבטלה לאלוקים היא היתה חייבת להתבטל לאיזשהו כוח.
הצורך הנואש באישורים הוא עבורי מנוע רב עוצמה. הרי אני מקבל מחמאות, וזה עובד לי, אז למה שלא אנסה לכתחילה להטעין את עצמי בזה?! ובשביל להטעין את עצמי עלי קודם להחליט שאני חסר את זה. וזה הזין את הצורך באישורים. אני עצמי חסר ערך, פחדן, אבל כשאני מפקיד את גורלי בידי האישורים של החברה זה נותן לי ביטחון ויציבות. אני מרגיש שאני בצד של הטובים והחזקים. כשאני מתבטל לאחרים, אני חש שאני חובר למחנה שלהם ואז הם לא ילחמו בי. יראו בי כנתין של דרכם.
גם לתמית שלי על עצמי, החבר הקשוב האכפתי והרגיש שמתחשב בכל פיפס של החברים, זה התחבר מצויין עם פגמי האופי האחרים שלי, תלות וריצוי. פחד ואגו.
היה נוח לי למדוד את הדברים במבחן התוצאה. כדי לקבל סיפוק מיידי. האישורים היו בשבילי השכר. מי צריך את גן עדן... "הם אומרים משמעו אני קיים"...

הנזק שנגרם לי מהצורך באישורים:

חיי הפכו לבלתי ניתנים לניהול. אבדה לי השליטה על חיי והשפיות. כולי עסוק בהגזמה בלרצות את כולם. לסחוב מהם עוד מנת מחמאות שיזכירו לי שהמת עוד חי. משהזדקקתי לאישורים ולא קיבלתי אותם, חזרתי להיות חי מת. שחקתי את הערך העצמי שלי. כיוון שסולם הערכים היה נתון בידי הסובבים אותי. רק הם יחליטו עבורי אם המעשה שעשיתי טוב הוא. הציונים היו שייכים להם. גם הביטחון העצמי היה תלוי במחמאות. ומשהם בוששו לבוא לא ידעתי אם אני בדרך נכונה, לא הייתי בטוח בעצמי.
הפכתי ליותר ויותר תלותי ב"בחוץ" הזה. הפכתי את כל הסובבים אותי לאובייקטים. לכספומטים של מחמאות. לא שמעתי קולות אובייקטיביים. רק קולות שמתעסקים בי.
הריכוז העצמי שלי גבר. פיתחתי את התלות, הפכתי אותי לאמנות, לדרך חיים. נהייתי שקרן לא כנה מגזימן.. שהרי הדעת לא תסבול את עצמי פחות ממושלם. חייתי את עצמי בגוף שלישי, חושב על עצמי מה ההוא חושב עלי. איבדתי את הבחירה להודות בטעויות. איבדתי בכלל את הבחירה לטעות. שהרי זה יעלה לי בחוסר אישורים.
זה פגע וקרע בקשר שלי עם אלוקים - אבא אוהב. החפצתי גם אותו. ניסיתי לדלות ממנו סימן שהוא אוהב אותי ומאשר לי שאני צדיק, נשמה גבוהה, מהיהודים שעושים הכי הרבה בשמים... לא זוכר הרבה דברים שעשיתי לשם שמים. גם לא תורה תפילה וחסדים. הכבוד והמחמאות שאני עתיד לקבל סינוורו את עיני. גרמו לי להתרכז רק בצורך לאישורים. כמעט והתחרטתי על המעשה הטוב אם המשוב לא היה מי יודע מה. איבדתי הרבה טקט מרוב רצון לשמח. נהייתי מוזר לפעמים. פגם האופי פעל נגד האופי.
עד רגעים אלו אני סוחב צלקות. קשרים מעוותים. אינטרסים צרים. מניעים פגומים. גם בהחלמה הצורך באישורים נגע בכל חלקה. אני חסר אונים מול זה. גם בשניה זו אני מחשב את דעתו של הקורא היקר. האם איבדתי את הקשר שלי עם עצמי? האם הצפיה בתכנים של תאווה נתנה לי אשליה של אישורים מאחרים??

ההיפך מצורך באישורים - ערך עצמי, אמונה, ביטחון, קבלה של המציאות ושל עצמי, שחרור.

אבא, אלי, שחרר אותי בבקשה מהצורך הנואש שלי באישורים מבחוץ. ותן לי במקום ערך עצמי אמיתי, אמונה וביטחון, קבלה של המציאות ושל עצמי, שחרור ושלווה.

מדהים, מהמם, מתחבר כל כך.

תודה רבה, בהחלמה

הושיעה

וואו, תודה רבה על המסר!

בן

תחילת כתיבת צעד 6. נכונות לחלוטין לוותר על פגמי האופי הבאים:

1. אגו. פוזה. ריכוז עצמי. אנוכיות. יהירות. גאווה. תועלת עצמית.

אלו פגמי האופי הכי מהותיים שלי. הכי בסיסיים. הפוזה היא התוכנה של חיי. אני מסניף מחמאות מאז אני זוכר את עצמי. ומעלה גירה של זכרונות נעימים מכל הפעמים שהכירו בי והוקירו ואהבו אותי.

הצורך בפוזה - האדרת העצמי עלתה לי במחיר יקר מאוד. מדי יקר. זה שורש רוב פגמי האופי שלי. בכללם חוסר כנות ביטחון וערך עצמי מעורערים פחדים רבים לאבד את הפוזה מניפולציות ריצוי תלות חנופה ועוד רבים.

כשאני בריכוז עצמי אני סובל. כל פרט מחיי שלא מתאים לתפיסת עולמי יוצר בי התגעשות ורעשים בנשמה. זה יוצר חוסר שקט פנימי ולבסוף זה מה שהוביל אותי לבריחות הגדולות ובראשן השימוש בתאווה.

האגו גורם לי לסבל גם ברמה המעשית. אני כבול לסטיגמות ומוצא את עצמי עושה דברים רבים שאינני חפץ כלל לעשות. לדוגמה מריטת שערות לבנות מראשי זקני פאותי ועוד... ולמשל מרצה ומפייס כשאני לא אמור לעשות זאת. מדבר דיבורים שאינני צריך לדבר. גורם לעצמי לעין הרע בפה הגדול שלי. ואני עושה כל כך הרבה דברים שמזיקים לי רק כי האגו שלי לא נותן לי לקבל את עצמי 'חלש'.

אני הושיעה הגדול והנורא והמוצלח והתותח וה... אני חלש??? כל חיי התאמנתי להיות הבעל קורא וחזן ודרשן ולמדן ונגן ורקדן וצייר ומוכשר ומוכר... (אני מוצא את עצמי נסחף לכתיבה יפה - פוזה)
אני חלש. הפוזה שולטת בי שלטון ללא מיצרים. ואני כבובה על חוט. טובע. וחסר אונים.

גדול עלי לטפל בזה. זה כל כך חלק מהמהות שלי עד שגם כשאני מטפל בעצמי בחלק של האגו אני רוצה לקבל מחמאות על האופי הייחודי והמוצלח בו אני הופך להיות עניו...

רק אלוקים יכול לגאול אותי מעצמי. רק אלוקים יכול לתת לי כניעה וענווה ושחרור מהצורך להיות מושלם. ולרפאות את פגמיי אופיי באופן שאהיה מחובר לעצמי ולעולם! ולא אהיה בניתוק של אובססיה בריכוז העצמי.

אני מתאר לעצמי חיים בלי פוזה. בלי צורך להרשים. איזה יופי!
לא אהיה לחוץ האם אריה כועס עלי או חושב עלי טוב. לא אהיה תלותי במחמאות. גם לא אהיה תלותי באשתי. אוכל לתקשר עם הסובבים אותי מתוך חיבור אליהם ולא אנסה לברוח מהם. אהיה מועיל יותר לעולם. קרוב יותר לאלוקים. לא רדוף פחדים כלכליים ופחד מדחיה וכל הפחדים שהם כמעט כולם פחד שנובע מאגו ופחד לאבד מהפוזה.

בחיים של ענווה. אלוקים הוא הכל עבורי. אין בעולם מי שיכול לפגוע בי או לקחת ממני. אני כאן כדי לתת ולא כדי לקחת.



תפילות צעד 7:

פגם אופי אגו ריכוז עצמי.

אלי, בבקשה קח ממני את האגו והריכוז העצמי ותן לי במקום ענווה להכיר את מקומי, כנות להביט במגבלותי, תבונה להבין שאינני מרכז העולם, ישרות להודות שהגישה שלי נכשלה, אמונה שרק אתה הוא מלך הכבוד, רגישות להתחבר אל האחר ולא לשקוע בטמטום והאטימות של הגאווה.

פגם אופי - גאוותנות יהירות.

אלי, בבקשה קח ממני את היהירות והגאוותנות ותן לי במקום, אהבה לכל יציר אלוקים, ענווה לוותר על הצורך בעליונות, אמונה שיש מנהיג לעולם והוא לא אני, מידת אמת וכנות כדי להודות במי שאני, תבונה להבין שהערך והמילוי יכולים להגיע מהיחס שלי איתך מבלי להזדקק לשנורר של מחמאות מזרים, פשטות כדי לחיות חיים נטולי תוארים ודרגות כי הרי הכל בטל ביחס מול האין סוף.

פגם אופי  אנוכיות

אלי, בבקשה קח ממני את פגם האופי של אנוכיות ותן לי במקום רגישות לזולת, חיבור לסובבים אותי, כנות להודות מתי ההתנהגות שלי היא אנוכית על חשבון הזולת, אמונה להאמין שיש מנהיג אמת לבירה והאגו שלי הוא שקר כשהוא מוגבל לתועלת עצמית בלבד.

פגם אופי ראייה חד צדדית.

אלי, בבקשה קח ממני את פגם האופי של ראייה חד צדדית ותן לי במקום תבונה להבין את ההיבטים הנסתרים של כל מקרה, כנות וענווה להודות שיש עוד דעות אמת חוץ משלי, רגישות כדי להתחבר ולהבין את מקומו של האחר, ואומץ לוותר על הריכוז העצמי ועל התענוג הכרוך בלהתחבר לעצמי.

פגם אופי - אגרסיביות וכוחניות.

אלי, בבקשה קח ממני את פגם האופי של אגרסיביות וכוחניות ותן לי במקום עדינות ונעימות, להתהלך בדרכי נועם, לעזוב ולהרפות מהמניפולציות והשליטה, הרבה אמונה וביטחון שיש מנהיג לבירה והוא עושה עבודה טובה, ענווה כדי שלא אהיה בריכוז עצמי המכלה כל עדינות ורגישות, הכנעה שאדע שאני עבד המלך ואני רק מקבל זכויות ולא לוקח זכויות בכוח.

2-3. ביטחון עצמי נמוך.  וערך עצמי נמוך


זהו פגם אופי. יכולתי לחיות חיים שבהם אינני תלוי בעזרים חיצוניים כדי להרגיש "חי". והנה אני שוב ושוב 'בוחר' להנמיך את הערך עצמי והביטחון בעצמי ולנסות לחפש זאת אצל הסובבים אותי.

מה האינטרס שלי להיות עם ביטחון עצמי נמוך וערך עצמי נמוך? אני חושב שכשילד מתפתח אז גם אלו מתפתחים בדרך כלל. ואני פשוט נעצרתי בגדילה שלי בגיל צעיר בגלל חוסר יכולת להתמודד עם המציאות.

אז במקום לצמוח בכל התנגשות פשוט ברחתי להגנה של אבא/חבר/או כל מחסה אחר. ובכך פיתחתי תלות בסובב. כך שתחושת הביטחון שיהיה טוב ויהיה בטוח, אינה נובעת מהעצמיות שלי אלא מהגלגלי עזר.

תחושות הביטחון נסמכות על כסף ייחוס משפחה כשרונות ביצועים טובים אהבה הערכה מחמאות שם טוב כוח פיזי יופי וריגושים. בהם התעטפתי כשהרגשתי חלש וחשוף. ובמקום לחזק את שרירי הלב התחבאתי מאחורי מגן. כיום אני חשוף ופגיע עם ביטחון עצמי נמוך בגלל המגינים הרבים שעטפו אותי לאורך ילדותי. השקעתי את כל המאמצים של גיל ההתפתחות כדי להשקיע במגן טוב יותר.

ביום שאני מוצא את עצמי עסוק במיגון של ברזל ופלדה מפני צואה של ציפורים... אני יודע ששיטת המיגון שלי פשטה רגל. בטונדות לא יעצרו טרור...

אני חייב לצמוח לגדול להגיע לגיל ולהבנה ש אני קיים בזכות שאלוקים נתן לי להיות קיים. הערך שלי הוא הערך שאלוקים נתן לכל ברייה שהיא ייחודית ונפלאה לעצמה. עלי לוותר על בפוזה והריכוז העצמי שבהם מלא כל הארץ כבודי ואני חייב לשאוב ערך עצום מכל דבר כדי לתחזק את המיוחדות האלוהית שלי - זו הטעות. המיוחדות שלי היא מה שאלוקים נתן לי. לא פחות. גם לא יותר. כשאני מחפש להיות יותר מיוחד זה כי אני מפספס את ההסתכלות האמיתית של השליחות שלי וחושב שאני פחות מדי מיוחד.

כה נפלא להסתובב בעולם, מחובר לבורא העולם, לדעת שאני נמצא כאן לכתחילה, עם שליחות, וזה רצון האלוקים ממני וזה בדיוק מה שמייחד אותי. ושום אדם בעולם לא יכול לקחת ממני את מה שאלוקים תכנן עבורי. בכזו תפיסה הביטחון העצמי והערך העצמי יהיו עצמיים ממני ולא תלותיים בחופן דולרים.

אם אלוקים יצמיח אותי במקום הזה, אזכה לחיים של פחות כעס פחות פחד פחות אגו פחות באסה פחות ציפיות פחות אכזבות פחות התנגשויות פחות כשלנות.

יותר קבלה יותר שמחה יותר שלווה יותר ענווה יותר חדוות חיים יותר חברות יותר צמיחה אישית יותר אומץ יותר התקדמות בחיים יותר טוב יותר קל.

אני נכון לחיות את חיי כתלותי באלוקים ושואב ערך וביטחון ממנו ולהיות מלא. ונכון לוותר על התלות שלי בנבראים היונקים את כל כוחותי ומרוקנים אותי.


תפילות צעד 7 :

צורך נואש באישורים.

אלי, בבקשה קח ממני את הצורך הנואש לאישורים ותן לי במקום שלווה לקבל את מקומי האמיתי, אמונה לדעת שהכל רק ממך ולא מזר, ביטחון להרגיש איך בידך אפקיד רוחי, כנות להודות שהאישורים הללו מזיקים לי יותר משמועילים לי, ענווה לחפש לגלות רק אותך אבא ולא לפאר את עצמי.


רגישות יתר

אלי, בבקשה קח ממני את רגישות היתר, ותן לי במקום יציבות לא להיות עלה נידף מכל שינוי מקו רצוני, שלווה לקבל את הדברים אשר אין ביכולתי לשנותם, אמונה וביטחון שהכל רק ממך ולטובתי, חיבור אליך שלא אאבד שיווי משקל בכל פעם שאני מגלה שוב שאני לא אלוהים, כנות וישרות לדעת שאני לא הכל אבל אני גם לא כלום. שיש לי את מה שהבורא נתן לי ואין לי את מה שלא ניתן לי ואני לא צריך להימדד לפי דעת אחרים.


ביטחון עצמי נמוך.

אלי, בבקשה קח ממני את פגם האופי של ביטחון עצמי נמוך ותן לי במקום ביטחון עצמי נכון ואמיתי, שאקבל את עצמי, ואהיה סמוך ובטוח עליך, שלא אפחד ולא אתבייש מעצמי, שאכיר בכך שאני יציר כפיך ויש לי את מקומי המיוחד שלי בעולם שהוא בלתי תלוי באחרים, תן בי אומץ לשנות, ועוז לעשות את מה שנכון עבורי בלי להתייחס למלעיגים עלי ולרצות את המתנגדים לי ושלא אאבד את זהותי ושליחותי כפי רצונך ממני.


ערך ודימוי עצמי נמוכים.

אלי, בבקשה קח ממני את פגם האופי של ערך ודימוי עצמי נמוכים, ותן לי במקום ערך עצמי אמיתי, אמונה שאתה הוא ערך כל הערכים בעולם ואין ערך מלבדך, ביטחון שהערך שלי נובע רק מהקשר איתך, ענווה לוותר על הצורך להסתדר לבד בחיים וללקט ולשנורר נקודות ערך בעצמי מהסובבים אותי, כנות להודות שאין ערך בכבוד מדומה, תן בי תקווה שאני לא טעות כאן בעולם אלא בן אהוב שלך שנמצא בשליחות למענך וזהו כל ערכי.


שנאה עצמית.

אלי, בבקשה קח ממני את פגם האופי של שנאה עצמית, ותן לי במקום אהבה בלב לכל אחד באשר הוא שם ואני בכללם, תן בי את אור האמונה שיש בי חלק אלוקים ממעל נשמה קדושה נקודה פנימית שתמיד נשארת זכה ובעטיה אני צריך תמיד לאהוב את עצמי, תן בי את ההכנעה והענווה לקבל שיש בי צדדים טובים שהם לא מותנים. תן לי להעריך ובעיקר להרגיש שאני ראוי לקבל את כל הטוב.


התרפסות.

אלי, בבקשה קח ממני את פגם האופי של התרפסות ותן לי במקום ערך עצמי אמיתי וביטחון עצמי שלא אהיה תלותי בדעת אחרים, שלא אצטרך למצוא ערך אצל אחרים, תן בי אמונה שאתה הוא מהווה כל ההוויות ואין עוד מציאות מלבדך כדי שלא אתן ממשות לאף אדם, תן בי ענווה להבין שאינני מנהל העולם ולא המניפולציות שלי הם אלו שיקנו לי אושר והצלחה בחיי.


הלקאה עצמית.

אלי, בבקשה קח ממני את פגם האופי של הלקאה ושנאה עצמית ותן לי במקום קבלה עצמית הערכה עצמית ואהבה עצמית, אמונה שהכל ממך ואני לא השם ואני לא אשם. את התבונה לא לקחת קרדיט על ההצלחות ולא הלקאה על הכשלונות. ביטחון שהכל ממנו ולטובה ולכן אין מקום להרביץ לאף אחד. וגם לזכור שאני לא השופט ואין תפקידי להרביץ גם לא לעצמי. ואין אני בעלים על עצמי להרביץ לי. תן לי את השלווה לקבל את הדברים אשר אין ביכולתי לשנותם.

יישר כח
שה' יושיעך מעצמך
המסע הזה מדהים
תמשיך לשתף ולהוכיח לכולם שאפשר לעבור ניתוח לב פתוח בלי הרדמה
כיף לקרוא
מוטי