"כאשר הועמדנו לראשונה מול האתגר להודות בתבוסה רובנו התקומם, הרי באנו לSA כדי שילמדו אותנו בטחון עצמי, ואז סיפרו לנו כי כשאנו עסוקים בתאווה לא יועיל לנו בטחון עצמי כלל וכלל. למעשה הוא גורם מזיק בלבד. מאמנינו הודיעו לנו כי נפלנו קרבן לדיבוק נפשי חזק וערמומי העומד בפני כל כוח רצון אנושי. אמרו שאין לנו אפשרות להתגבר על זה באופן אישי באמצעות רצוננו בלבד. בהעמיקם ללא רחם את צרתנו , הצביעו מאמנינו על רגישותנו ההולכת וגוברת לתאווה, וכינו רגישות זאת בשם "אלרגיה". רודנית זאת,התאווה, הניפה חרב פיפיות מעל ראשינו: קודם הוכינו בדחף בלתי שפוי להמשיך לשתות ולאחר מכן באלרגיה גופנית שהבטיחה לנו כי בסופו של דבר נהרוס את עצמינו על ידי התאווה (השתייה). מעטים בלבד ניצחו בדו-קרב זה בכוחות עצמם. עובדה סטטיסטית היא שאין כמעט סקסוהליסטים שהחלימו מעצמם, הדבר נכון, כנראה, מאז גילה האדם את התאווה".
(ספר 12 צעדים ו12 מסורות עמ' 15)
ציטוט ארוך. במשפט אחד - לבד, בכוחות עצמי, לא אתגבר ! האמת שאני חש זאת עוד בטרם הגעתי לתוכנית, כבר הגעתי למצב של ייאוש מעצמי. אמרתי בליבי "זהו, זה איתך. לבד. עד הקבר". זאת אומרת שכבר בתוכי פנימה הבחנתי בעודה זו שאין בכוחותי שלי להתגבר על התאווה. עתה אני גם רואה מהנאמר- שלא רק שלא הייתי מתגבר אלא הייתי הורס את עצמי. למעשה – הרסתי, אבל הורס לחלוטין. אלרגיה.
אז למה בטחון עצמי רק מזיק פה בכל הסיפור ?
לפי הנאמר אני מבין שהבטחון העצמי – זה הבחור הקשוח שהתמודד בתוכי מול הרודנית ששמה תאווה. מר בטחון ! אין עליו ! השתדלתי לתגבר את הבחור בכל הכוחות שיש לאל ידי. בילדותי הוא היה די חלש, מר בטחון עצמי. עתה השתדלתי באמת לחזק אותו. איך ? אני יכול. אני טוב. אני בן של מלך שעשוי מאבנים טובות. מי ינצח אותי ? זאת התאווה ? בסדר, OK, אלו רק מעידות "קטנות"... אני שלומד תורה, מר בטחון, כל דף גמרא זה נוק אאוט בשבילה.כל התבודדות ותפילה היא ממש בקרשים !
אז איך,לעזאזל, היא קמה בכלל ?! זאת השאלה.
כנראה זה מפני שאני ממש צדיק כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"... יש לה הרבה כוח – לי יש פי 8, כי ה' לא מעמיד אותי בנסיון שלא אוכל לעמוד בו. ואז לפתע, אופס, עוד מעידה ועוד נפילה ועמידתו של מר בטחון (עצמי) מתערערת. לפעמים היה לוקח לי המון זמן לחזור למרכז הזירה. איזה פיגוע ח"ו, יום כיפור או מחלה של קרוב משפחה, וגם זה לא נתן למר בטחון שבתוכי הרבה כוח. תלוי כמה הגברת הרודנית שיחקה בי כבובת ספוג.
אין לי ספק שזה שלא הוטלתי באשפה שרק זב-דם מכל אבריי אבל לא נגדעו אברים שלמים (כך אני חושב... מי יודע ... ?) – זה רק בחסדו של אלוקים. אחרת... אני אפי' לא רוצה לחשוב מה היה איתי ועם מר בטחון עצמי גם יחד. שנינו היינו רחוק מאד. הגברת פשוט ערמומית מאין כדוגמתה. להטוטי החרב שלה הם מופלאות. חרב המתהפכת... לא מספיק לחשוב מעט מאין קיבלתי את החתך ברגל, והנה הופ ! אני מרגיש מהלומה חזקה בראש. ממצמץ, מנסה לעכל, בום ! עוד אחת. היא נטלה ממני יכולת לעצור. לבקש פסק זמן.
אני זוכר שהתחננתי לפני רבש"ע ממש בתחנונים ה' הרפה ממני קצת. פליז. למה נתת לה את כל התחמושת הכי חדשה שיש היום בשוק ? מה, אין ביכולתה לגמור אותי רק עם הידיים ?! וואו, נתת לה ( "עם עין הרע"! ) את כל החרבות הכי הכי משוכללות. בצ'יק היא חותכת בבשרי. תוך שניות היא מנסרת את עורי... כואב. דם. אני מת... מה זה ?! מה ?! אין רחמים ?! אין רחמים בעולם הזה ?! לא ייתכן !! משהו פה לא בסדר. משהו במשחק הזה לא הגיוני ! אני לבד במערכה מולה, והיא אפי' ללא מאמץ מכה בי ללא רחמים. לכל הרוחות, מה הולך פה ? למישהו יש תשובה ?
ואז פתאום... ממש לפתע, אין לי מושג עד היום מאין היא באה. הגיעה למשחק הדמים הזה גברת חדשה. ממש כשכבר אפסה התקווה. ממש שניונת לפני שנקבע ע"י הרופאים המוות הסופי. ממש רגע לפני – הגיעה הגברת.
"שלום" היא הציגה את עצמה. "אני כניעה". "מה שלומך?" .
עם פה שבור לרסיסים (כמה שיניים נפלו לי...) לא היה אפי' צורך לענות. כל מילה מיותרת. אה... אני לאט לאט מעכל... אה... "יש לך איזה פתרון להציע ?" .... "בטוחה?" (את זה לא שאל מר בטחון... – בטוחה ?!).
"כן" היא ענתה. "יש משהו שכבר עבד ועדיין עובד לכמה אנשים. אפי' כאלה שנקבע להם מוות מוחי. אם אתה רוצה לבוא אתה מוזמן". "רק תנאי אחד יש לי – מר בטחון עצמי נשאר פה. תן לו להיאבק. אנחנו הולכים".
"לאיפה ?" שאלתי. "מה זה משנה. אתה לא רוצה לבוא תישאר. אני אומרת לך שמחוץ למגרש הדמים יהיה לך יותר טוב".
בא או לא ?
"ואיך שהוציאה לא סיפר ובסוף הוציאה".
