די ברור שאחד הטריגרים החזקים ששולחים אותנו להשתמש בתאווה הוא תחושת ריקנות. בנקודה הזאת, אין הבדל ממשי בין מי שהוא מכור לבין מי שנופל אחת לתקופה ארוכה. יום קשה, תחושה חזקה של ריק פנימי, רצון לברוח למקום של קבלה, והנה לנו כל התנאים כדי למצוא את עצמנו עמוק בתוך התאווה, שם אנחנו זוכים לרגע של שקט וקבלה. הבעיה היא כמובן שמדובר בשקט מזוייף ובעיקר עם תאריך תפוגה קרוב מאוד.
השאלה היא מה עושים עם הריקנות הזאת? דרך אחת להתמודד איתה היא לנסות למלא אותה בצורה חיצונית, ואילו הדרך השניה היא לנסות למלא אותה בצורה פנימית. בספר הלבן (ספר הבסיס לשיטת 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות למין) מופיע סיפורו של אחד החברים שניסה את הדרך הראשונה. הוא עבר לגור במקום אחר, התחתן עם אישה שאהב, עבר לעבוד בעבודה שעליה חלם, והיה משוכנע שכך לא יהיה לו צורך בבריחה מפני עצמו. הבעיה היתה שזה לא עבד.
הוא כותב על כך שהוא תמיד ניסה לשלוט בנוף החיצוני של חייו, והיה משוכנע שעל ידי כך ייפתרו הבעיות של הנוף הפנימי שלו. בסוף הוא הבין שזה בדיוק הפוך - עליו לדאוג לנוף הפנימי של חייו, ואילו את הנוף החיצוני עליו להשאיר לאלוקים. זה כמובן לא אומר לשבת רגל על רגל כל היום בלי לעשות כלום ולקוות שאלוקים יתן לי להרגיש מסופק, אלא שעליי לעשות את המוטל עליי עד כמה שאני יכול, אבל את הסיפוק האמיתי אני ירגיש מבפנים - אף פעם לא מבחוץ.
הענין הוא שבמשך כל השנים ניסיתי לעשות את אותו דבר, אבל לא באמת הבנתי שזה מה שאני עושה, אז לא יכולתי לדעת שמה שאני עושה - נכשל. הרגשתי ריקנות וניסיתי למלא אותה בכל דבר אפשרי, והמעניין הוא שמדובר בעיקר בדברים טובים (אם לא מביאים בחשבון את השימוש בתאווה כמובן). עזרתי לאחרים, הרמתי פרוייקטים, הצטיינתי בלימודים והייתי מעורה בחברה, אבל עדיין ריק. תמיד ריק.
מה היתה הבעיה הבסיסית שלי? כמובן, שחיפשתי את המטבע מתחת לפנס במקום לחפש אותו היכן שאיבדתי אותו. ריק פנימי לא יכול להתמלא ממשהו חיצוני. ריק פנימי מתמלא מבפנים, או במילים אחרות: ריק פנימי מתמלא מחיבור למקור כח. ריק פנימי מתמלא מחיבור לאלוקים.
