שלום לכולם,
הגעתי הבוקר לבית הכנסת, מקום שלא תמיד קל לי להיות בו. מושאי תאווה מסביבי ואני כבר למדתי לתפוס מקום שבו טווח הראייה שלי מצומצם ביותר - מול ארון הקודש. 'כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ', לא רוצה לראות דברים אחרים, לא רוצה ללגום אפילו טיפה אחת. אני יודע לאן זה יכול להעיף אותי, אני אלרגי לתאווה.
ואז עולה החזן, מושא תאווה מובהק, אני חסר אונים מולו. אני מחליט להתבודד, לפנות לאבא שבהשמיים, שם את הטלית הראש, עוטף את עצמי ברחמים ומתחנן לעבור את התפילה הזאת נקי.
אסירות תודה על המפוכחות, על כך שאני יודע שאסור לי ללגום!
מגיעה תפילת הלל, וכולי הלל לה' יתברך על עוד יום נקי שזכיתי בו.
ואני מתחיל להלל את ה': רבש״ע, תודה לך על עוד יום נקי שנתת לי!
׳מאת ה׳ היתה זאת - היא נפלאת בעינינו׳! זה פלא מדהים שעם כל מה שיש לי בראש - אני עוד נקי.
היום אני מבין שזה רק מכוחו ולא מכוחי - ׳מאת ה׳ היתה זאת׳.
אני מודה לקב״ה על כל יום נקי שאני זוכה בו - ׳זה היום הנקי עשה ה׳ - נגילה ונשמחה בו׳! כל יום נקי הוא נס!
לפעמים זה מוביל אותי לשאננות, אני כבר צובר כמה ימים של נקיות, ואז מגיע התאווה ואני יודע מה הפעולה שצריכה להיעשות -
פנייה מעומק הלב לאבא שבשמיים.
לפעמים אני יורד על ארבע ומתחנן בדמעות - ׳אנא ה׳ הושיעא נא! אנא ה׳ הצליחה נא!׳ קח את זה ממני! אני מוותר על הזכות להתאוות.
אני נשאר מפוכח ונקי בחסדו יתברך - ׳הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו׳!
חברים יקרים, חודש טוב, נקי ומפוכח לכולנו!
