שלום חברים
[/size]

אחרי כמה שבועות שאני מתבוסס עמוק עמוק בצעד שלוש, מנסה בחסד אלוקים להבין אותו, למסור את הרצונות שלי אליו, למסור לו את החיים שלי. זה לא קל, זה לא פשוט, ממנהל הפכתי למנוהל, יותר לא. יותר אני לא המחליט מה יהיה עוד מעט, יותר אני לא יודע להגיד בבירור משפט פשוט כמו 'עוד חצי שעה אני אצלך', פתאום הפכתי לנפנף, הכל נהיה רק בחסד אלוקים, או אם ירצה השם, וכל מיני משפטים שהייתי משתמש בהם בעבר לפרוטוקול בלבד.


פתאום גם דברים הכי פשוטים קיבלו צורה מיוחדת, כן, לא מובן מאילו, כל רגע הוא יכול לקחת לי את זה בחזרה, שום דבר הוא לא שלי, כל פסיעה זה הולדה מחודשת של כל היקום.


אבל לא, זה לא כל כך מושלם ויפה כל הזמן, יש לי נפילות, אני פוחד להרפות, לפעמים אני חושב שעדיין יש משהו שאני עושה, לפעמים אני מוצא את עצמי אומר 'הכל מהשם אני לא עושה כלום' אבל בראש עובר לי 'בטח שיש לי חלק בזה', הרי ברור שאני לא יכול לשבת בבית ולהגיד השם ישלח כסף, צריך השתדלות, אז ההשתדלות שלי היא קצת מעבר, לפעמים אני פוחד להרפות, אני כן רוצה לקחת חלק באחריות על החיים שלי, לעזור, השתדלות. . . .


היום בבוקר הייתי חייב לצאת מוקדם להספיק את ההסעה, היו לי כל מיני עיכובים, ועד שהמונית הגיעה, התחלתי להילחץ מה יהיה אני הולך להפסיד, אז התפללתי תפילת השלווה, ושוב נלחצתי, ושוב תפילת השלווה, ובמונית אני אומר לו שאני ממהר, וזה כאילו יעזור, אבל צריך השתדלות, בשלב מסויים בחסד אלוקים קיבלתי רגיעות, אמרתי לעצמי אני מפסיד וזה בסדר, נראה מה עושים ברגע שאני יידע בטוח שהפסדתי, ולא קרה כלום, 90 אחוז שלווה היה שם, אבל היה רצון לעזור לו לעשות את זה טוב.


יותר מאוחר באמצע התפילה בקטע של "מודים אנחנו לך" אני מגיע לקטע של "על חיינו המסורים בידך" ואני מחייך לעצמי, מרגיש שהוא קורץ לי ואומר 'נו, למה אתה מלחיץ', ואז היה לי בחסד אלוקים איזה בהירות של רק להיום, החיים שלי בין כך מסורים בידו אם ארצה או לא ארצה, הוא המחליט האבסלוטי מה קורה לי כל רגע, פשוט להרפות, להרפות, הוא לא צריך בכלל את ההתערבות שלי, אני צריך למסור את עצמי למסירת החיים שכבר בין כך מסורים לו, רק להרפות, להבין שלא יעזור לי כלום שאעשה.


תודה לך אבאלה על הבנות מתוקות של יום ראשון.

תודה. אני זקוק לתזכורות האלה. דבר יום ביומו

מחזק!
וזה מזכיר לי את משלו הידוע של המגיד מדובנא על אותו יהודי שנסחב מהשוק עם כל הסלים, וכשלבסוף עשיר מעלהו לעגלתו, והוא כבר יכול לשבת בנחת, הוא ממשיך לשבת עם כל המשא על כתפיו, ולתמיהת העשיר, הוא עונה: מספיק שהסוסים שלך סוחבים אותי, אני לא רוצה להכביד עם המשא שלי...
כך גם אנו, בלאו הכי הקב"ה נושא אותנו ואת כל הפעקאלאך שלנו... ואנחנו ממשיכים לסחוב אותם ולהאנח כאילו רובץ עלינו משא כבד.

לפעמים יש לי רגעי חסד. אבל הרבה אני קולט, שאם אני פועל זה בגלל שאני לא מקבל. ואם אני מקבל זה בגלל שאני פשוט לא רוצה לפעול.

מאד הזדהיתי.
הריטואל הזה של להתפלל על השלווה ואז שוב ללחוץ וחוזר חלילה...
לעצמי אני עונה שזה שאלה של זמן.
תודה רבה לך .