סבלתי, התחושה היתה שאני עוד רגע מתמוטט, שאין לי יכולת להמשיך כך רגע אחד נוסף, האשמתי את כל העולם ואחותו, אבל זה לא שינה לי את ההרגשה. כל פיפס הצית בתוכי הר געש. ידעתי שהלבה עלולה להתפרץ ברגע... היא שוב הכאיבה לי ולא יכולתי לסבול יותר. מחוסר ברירה, על סף שיגעון, כשהקרקע רועדת לי מתחת לרגליים, זחלתי לעזרה. האיש היקר שילב ידיים, חייך ובציניות חביבה האופיינית לשכמותו סינן לכיווני – נראה לי שאתה סובל מאפרת... אין לך ברירה אלא לשנות אותה...

תגיד, הקשיתי, 'לשנות אותה' ? אתה לא יודע שבתכנית שלנו לא משנים אף אחד, בטח לא אחת, וחוצמיזה, מי זו האפרת הזו? אני לא יודע על מי אתה מדבר... החיוך שלו רק התרחב, אתה מכיר, בטוח. הוציא מהתיק שלו דף ועט כתב – אפר"ת באותיות ענקיות: אירוע - פרשנות - רגש - תגובה... הנה, מוכרת לך? אם תשנה את הגישה אליה היא כבר לא תשלוט בך, אה, וכן, אני מכיר את התוכנית, זה בסדר, השינוי שלה כלול בתוך הדברים שביכולתך לשנותם, אתה רק צריך להתפלל לאומץ..

אל תתפלא, המשיך, 'האפרת' הזו ניתנת לשינוי, במהלך היום קורים לנו כל מיני דברים, אנחנו חווים את המציאות, נותנים לה פרשנות על סמך המקום בו אנו נמצאים, ומשם אנחנו מגיבים, יש לך אפשרות 'לנגן את הדיסק הזה אחרת'. איך? בתחילה אתה תלמד שיתכן ויש פער בין מה שאתה חושב שקורה לך ובין מה שבפועל קרה... המציאות כפי שאתה מבין או חווה אותה... (התחשק לי לומר לו שאני לא כזה מטומטם כמו שנדמה לו, אבל כבר למדתי לשתוק כשהוא דיבר)

בהמשך אתה גם תראה כמה הפרשנות שלך בנוגע להתרחשויות קובעת מה אתה מרגיש ביחס אליהם, ובשלב האחרון יפול לך האסימון הכי גדול, אתה תבין מדוע בחלק לא מבוטל מהאירועים התגובות שלך פשוט לא פורפורציונליות... תקלוט איך 'מפיפס', משפט די סתמי אתה הופך כולך לרעש וצלצולים... אתה צריך לעשות צעד 4... ומה שעשיתי עד היום לא נחשב, תהיתי, אתה תגיד, פסק. זה מה שבא לך להרגיש? לא הייתי צריך לחשוב הרבה, ידעתי שהתשובה הברורה היא - לא. אני רוצה שקט, חופש, שלוה. יופי, אז קדימה לפעולה...

רגע, לפני שאני הולך לכתוב צעד 4 על המדריך הראשון שלי... המשכתי להתמרמר - אז כל מה שעשיתי עד עכשיו הלך לפח? רואה בעיני רוחי את ערימות הנייר הנוספות שאני הולך לכתוב... תרגע, עשית. זה היה טוב. לשעתו, ההוכחה היא שגדלת. אתה רוצה עוד? שוב, ללא היסוס השבתי כן וקיבלתי אוצר. התיישבתי לכתוב את צעד 4 בפעם השניה וגיליתי איך למעשה כמעט בכל סיטואציה הפרשנות שלי היא זו שמכוונת את ההרגשה וממילא גם את אופי התגובה שלי למתרחש.

כאן המקום לציין שבפגישה הזו למדתי שהמפגש הראשון שלי עם צעד 4 היה מינימאלי, כתבתי בעיקר את הכעסים שלי, התמקדתי בעוולות שעשו לי, הפגם הדומיננטי 'בחלק שלי' היה 'שובבות', כילד תוסס ולא קל דרשתי סבלנות מסובבי... הצטערתי שגרמתי לאחרים צער... לא היה לי מושג  מהי מטרתו הרחבה של הצעד, לא הפנמתי את הצורך החיוני להסתכל על החיים מנקודת מבט ושונה לחלוטין ובעיקר לא ידעתי כמה תועלתי ומשמעותי הוא השינוי.

והוא צדק, הו, כמה שזה היה נכון, כמעט מיד נוכחתי לדעת כמה אמתיים דבריו, אתן דוגמאות ממני - אדם שלצורך העניין נקרא לו 'גיחזי' העיר לי קלות ומיד זכה למקלחת רותחין מצידי. יכולתי לחוש (באיחור קל...) איך הערות כל 'הגייחזים' שבחיי מתקבצים תחת אותו משפט סביר וקליל ומוציאים ממני תגובה רעילה ומושחזת שלא הגיעה לו... דוגמא נוספת, מימי לא הסתגלתי לשום מסגרת. בעיני רוחי היא נועדה להיפרץ רק כי כך נקראה, מסגרת. לא עשיתי את מה שאמרו לי רק בגלל שאמרו לי, כל דמויות הסמכות שליוו אותי בגדילתי היו לא אהודות עלי מעצם מציאותן... במצב כזה, מה הם הסיכויים שלי להחזיק מעמד לאורך זמן במקום עבודה? (בחסד. בהחלמה, שנים) כל בר דעת יאמר מיד, נמוכים עד בלתי קיימים. כללים פשוט מאיימים עלי, כל מי מזכיר לי אותם הופך לאויבי בנפש...

אחרי צעד 4 'המחודש', כשהבנתי 'שאפרת' מכריחה אותי להביא אל ההווה את היסטוריית העבר - את החוויות הצרובות בתודעתי,  יכולתי ללמוד להפריד בין העומד מולי באמת - אדם. שגם אם הוא טועה הוא בוודאות לא משמש 'כרוצח שכיר' הבא להורגני כך שאל לי להשכים ולהורגו...זה לא קרה או קורה ביום. נדרש תרגול ארוך. עקבי, לעיתים מייגע ואפילו מייאש, אבל המתמיד יצא נשכר, זה הניסיון שלי. בחלומותי לא ציפיתי לחופש שקיבלתי. האמונה שהתהליך הזה אמתי ואפשרי היתה הצעד השני לקראת השחרור הגדול (הצעד הראשון היה להודות שאני בבעיה)  שחוויתי כשצעדתי את חלקו הנוסף של הצעד הרביעי - שינוי בגישה ורכישת נקודת מבט אחרת.

אז מה אתם אומרים, ננסה לשנות את אפרת?

כאן זה מקום למחלימים, ויש מקום אחר לציטוטים, אבל אני לא יכול להתאפק מאח של אפרת ששמו שרת"ל שכל-רגש-תגובה לאירוע, כמבואר בתניא באריכות . . . . . . . . . .

אבל זה כנראה לאנשים נורמליים לא לי כמכור.

בין כך ובין כך מוכרחים ל " . . . . . . הקב"ה עוזרו . . . . . . ."

עמוקה זאת התוכנית כעומק החיים.
אין סופית.
ידוע לי רק מעט...
אלוקים יגלה לנו עוד.
אמן.

תודה אסירות.

לפני שהגעתי לתוכנית ובזכותו זכיתי לכמה שיחות עם מטפל שהסביר לי על אפר"ת ועבד איתי על שינוי.
השינוי שהוא דיבר עליו הוא שינוי של ה "פ" - הפירוש.
כשיהיה לך "פירוש" אחר, אז גם ה- "ר" - רגש וה "ת" - תגובה יהיו אחרים.

בסוף למרות שהבנתי מה עלי לעשות, לא הייתי מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמי.

אז המטפל דיבר על לשנות את ה-"פ" ולא לשנות את "אפרת", האם זו הכוונה או שפספסתי משהו?

תודה רבה אסירות,
בדיוק אתמול חיפשתי את הראשי תיבות הללו. זכרתי במעומעם. (אירוע, לא זוכר, רצון, תוצאה  )

אתן דוגמא מעצמי. בשינוי פרטים קליל.

לפני ההחלמה: (ברירת המחדל שלי גם כיום)

ארוע - בא אדם חדש למקום עבודתי והתחיל לחלק עצות. להסביר לי מהו הרעיון המקורי שלו שבטח לא חשבנו עליו.
פירוש - הוא יהיר, מאיים, רוצה לקחת את מקומי ולחסל את גבריותי, ביקורתי, שתלטן.
רגש - מרגיש חלש, מפוחד, מאוים, מתבייש שאני לא מספיק ראוי, אגו פגוע, סכנה.
תגובה - אקטול אותו, אוציא אותו פיסטוק, אשפיל אותו, אצחק עליו מאחורי הגב, אגן על המעמד שלי.

בתוך ההחלמה: (התגובה מתוך שלווה)

ארוע - בא אדם חדש למקום עבודתי והתחיל לחלק עצות. להסביר לי מהו הרעיון המקורי שלו שבטח לא חשבנו עליו. (נשאר זהה)
פירוש - הוא מסכן, מוחצן, חי בסרט, לא יכול לקיים אינטראקציה בסיסית, הוא חסר אונים מולנו ולכן נכנס להתקפה שהיא הגנה, הוא משדר מצוקה.
רגש - חמלה. שמחה שאני במקום אחר ויכול לשמוע את המנגינה אחרת. אבל גם מרגיש חלש וחסר אונים - פגמי האופי עדיין מרגישים מוחלשים ומפוחדים. הם עדיין כאן.
תגובה - נשארתי בשקט. חופשי.. חופשי מלהגיב.. חווה בחופשיות את הכאב של פגמי האופי שלי, את הכאב של גילוי הושיעה האמתי. הושיעה החלש. כואב, אבל אמתי.

אז לסיכום,
הפירוש הוא אכן קריטי להמשך הרגש והתגובה. אך אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ואינני חושב שמי שהוא פגום באופיו ברמה של מכור יכול לבד בכוחות עצמו לשנות את הפירוש. לזה צריך נכונות מלאה לעבודה, נכונות להבין שיש בעיה, כנות, פתיחות, בקשת עזרה, הכנעה, צעדים...

והתכנית מוסיפה עוד רובד.
גם אם כבר נתתי פירוש לארוע מתוך פגמי האופי, וכבר מאוחר מדי, והרגש הפוך, גם אז רגשות אינם עובדות. אני לא חייב לאונן ולפרנן. אפשר גם אז אחרת.
אפשר לצעוד. להרגיש חסר אונים מול הרגשות הללו. לבקש עזרה. להיכנע. לצעוד ולצמוח.

אוהב
הושיעה

אסירות תודה על ההיכרות עם אפרת 

תודה הושיעה על ההפשטה, מועיל מאוד.

תודה חברים. שמואל אענה גם לך דרך תגובתי להושיעה.  ידידי היקר, התיאור שלך נכון ויפה, אבל בהחלמה יש אפשרות לחוות את הדברים קצת אחרת. השוני הכי גדול שמציעים לי בתוכנית מול כל המוצע על ידי אנשי המקצוע הוא להניח לגמרי את העיסוק באחרים. אף אחד לא יהיר, חי בסרט מסכן צדיק או עניו. הוא יכול להיות הכל יחד או כלום. המציאות שלי היא הדבר היחידי החשוב. כל השאר פשוט לא רלוונטי.

ההתנסות שלי היא שאני גודל בעיקר כשההתמקדות היא במה קורה בתוכי בסיטואציה, כשאני מחובר, יש לי היכולת לחוש בזמן אמת, על מה 'זה' יושב לי בבטן, לחוש בחוש שההוא דיבר על מישהו אחר ממני, הוא אמנם פונה אלי, אבל אני אינני שם ( המגנט, זוכר?) אני לא חומל עליו כי הוא.... אני מתפלל לחמול כי אני צריך לתרגל חמלה. נקודה. כי אבא שלי רוצה שאני אהיה במצב של חמלה. כל סיבה אחרת תהיה שגויה, אני פשוט לא מכיר מציאות אחרת. וזה לא משנה מה, שפיטה או יהירות שלי.

אתה יודע מה ההבדל בין הגישות? השוני בפירוש הוא של מה שאני מרגיש, של מה קורה לי, ואז אני יכול לראות בעומד מולי שליח ללמד אותי משהו שלא ידעתי עליו קודם. אני פתוח ללמידה מחודשת כל הזמן. לגדילה. אני לא עצור בתוך המבין יודע ואין בלתי. ואז, גם יכול לחוות את האחר דרך המקום שלו. להיות שם לגמרי איתו ובשבילו. ולמי שזה נראה לו כחלומות באספמיא, אכתוב, אחי, תחלום. גם אני חלמתי, עודני חולם. ולא, זה לא כואב ומייסר, זה משחרר. השלט הרגשי שלי כבר לא נמצא בידיים של כל ברנש.

כשאני מחובר רק אבאל'ה אוהב תופס אותי. וזה הכי כיף שיש.

בהחלמה. 

מה ההבדל בבקשה בין זה לבין ריכוז עצמי? אשמח לחידוד הדברים

שאלה יפה. למרות שזה נראה מאוד קרוב, זה הכי רחוק שיש. עבורי אלו הן שתי תנועות הפוכות בתכלית בנפש. לצורך העניין נקרא לדברים בשמות נפרדים: 'הריכוז וההתמקדות'. עבורי הריכוז העצמי הוא בסיס המחלה, מה אני יכול לקחת והיכן כולם אמורים להשתנות בכדי לשרת אותי. זאת אומרת שאני כן עסוק בהם, יותר נכון בלקחת מהם... פנימה. אובססיה עצמית במיטבה. אני המרכז.

כשאני מפסיק להתעסק במה שמתרחש אצל הסובבים אותי ובניסיונות לשנות אותם, כשאני מתמקד - במה אני יכול לשנות אצלי כדי שאוכל לתת הכי טוב ולהשתייך אל כולם... אני בעצם עסוק בדבר הכי פחות אנוכי שיש, כי הכיוון האמיתי הוא תנועה החוצה, השתייכות אל..

תודה אסירות.

מאוד הועלת לי.