בימים האחרונים חזרתי ללונה פארק הישן והטוב, כשהפעם רכבת ההרים היא העתיד שלי. בלונה פארק כמו בלונה פארק יש הרבה מתקנים, אבל משום מה אני חוזר תמיד לרכבת הרים (לעתים נדירות אני קופץ באנג'י או משהו בסגנון), והבחירה שלי היא רק באיזה רכבת הרים לנסוע הפעם? הירוקה עם הסיבוב המפחיד באמצע או הלבנה עם הנפילה הקיצונית בהתחלה?

ובלונה פארק של החיים זה יכול להיות רכבת הרים רגשית, רכבת הרים זוגית (הכוונה לא שאני עולה ביחד עם אשתי אלא שהתגובות שלה מכניסות אותי לרכבת), רכבת הרים כלכלית וכן הלאה. הפעם זאת היתה העתידנית. זה אולי נשמע מגניב, אבל במציאות זה בדיוק כמו ברכבת הרים הרגילה: יש עליות, יש ירידות, יש נופים עוצרי נשימה ויש גם רגעים בהם נראה שהסוף קרב. זה שקוראים לרכבת "עתידנית" לא עושה אותה יותר קלה לנסיעה וגם הירידות שלה לא פחות חדות, אולי ההיפך הנכון. כי כאשר אני חושב על העתיד ומתחיל לשאול שאלות כמו מי אני ומה אני ומה אני עושה עם עצמי ומה אעשה כשתיגמר לי הקרן פנסיה ומה יקרה אם מיידוף חדש יגנוב את כל החסכונות שלי - אני משתגע.

התוצאה הכי מיידית של הנסיעה הזאת היא חוסר אונים שמשתלט לי על החיים כולו, והתוצאה המשנית היא כמובן חוסר אונים מול התאווה. אחרי בוקר קשה בו אני מנסה לפתור כל מיני בעיות לא בהצלחה מרובה, פתאום כל בחורה ברחוב משגעת אותי. אני נוסע להביא את הילדות מהגן וכל האימהות והגננות הופכות למושאי תאווה, ואני מרגיש חולה. אני לא מסתכל, מתקשר לחבר להודות בחוסר אונים ואז לחבר נוסף, ובחסד אלוקים אני לא נותן אפילו לא הצצה. אבל בפנים אני מרגיש חולה.

כל כך ברור לי שאני שונה, כל כך ברור לי שמדובר במחלה, עד שאני לא מבין איך במשך כל כך הרבה דורות של אלכוהוליסטים שנידונו לכליה, לא היה אף אחד שהבין את הדבר הפשוט כל כך: האלכוהוליסט הוא אדם שונה וחולה הסובל מאלרגיה לאלכוהול. אני לא מבין איך במשך כל כך הרבה דורות של סקסוהוליסטים שנידונו לייסורי גוף ונפש, לא היה מי שהבין שהסקסוהליסט הוא פשוט שונה, וכל העצות הרגילות לא יעזרו לו.

הביקור הקצר בכניסה לגן הילדים משאיר אותי עם הרגשה כל כך כבדה, ממש הרגשה של מחלה. הביקור הזה מחדד אצלי כל כך את העובדה שאני לא רגיל. ראיתי שם אבות נוספים, ראיתי איך הם הגיבו, והיה ברור שאני והם הגענו מכוכבי לכת אחרים, ורק במקרה הילדים שלנו לומדים באותו גן. הם אנשים רגילים, נורמליים שצריכים לשמור על העיניים שלהם, לעתים הם עושים את זה בקלות ולעתים לא, ואפילו יש מצב שהם נכשלים. אבל החיים שלהם לא מסתובבים סביב זה. אני שונה. כשאני לא "מחובר" לתכנית ולאלוקים - אני אדם חולה. בדיוק כפי שאדם שאיבד רגל הוא שונה מאדם בעל שתי רגליים, כך גם אני הסקסוהוליסט שונה מהאדם שאיננו.

גם לא מובן לי איך לא מצאו לזה פיתרון כל כך הרבה שנים, עד כדי כך שגם הבודדים שכן טענו שאלכוהליזם היא מחלה (היו בודדים כאלו במהלך המאתיים שנים האחרונות), לא ידעו לומר מהי המחלה, ולכן לא יכלו כמובן למצוא את הרפואה למחלה. כאשר אני מודה בחוסר אונים, מתחבר לחברים ומתחיל לעשות את הפעולות של התכנית, זה נראה לי כל כך הגיוני כשזה פועל, עד שאני לא מבין איך אף אחד לא עלה על זה קודם לכן.

הנה, למשל עכשיו אחרי הביקור בגן הילדים, אחרי שהתקשרתי והודיתי בחוסר אונים, חיפשתי אפשרות לעזור לחברים אחרים שעדיין סובלים, וכמובן מצאתי אפשרויות רבות כאלו. בדקתי איזה עוד פעולות אני יכול לעשות כדי לצאת מהריכוז העצמי וגם אותן מצאתי בקלות. אחרי החיבור הרוחני הזה, אני כבר מרגיש טוב יותר ובעיקר משוחרר יותר.

אבל אולי זה לא התפקיד שלי לשאול למה הם לא הבינו. אולי במקום זה התפקיד שלי הוא להודות לאלוקים שאני נולדתי אחרי שהוא כבר גילה את הפיתרון, ועליי לא נגזר לסבול עד יום מותי. תודה לאלוקים שנתן לנו את התכנית. תודה על יום נקי.

תודרבה. יקירי, אני למדתי 'שהלונה פארק' הזה הוא המקום הכי יעיל למי שמחפש לגדול. אלוקים שולח לי מכתבים, אני יכול לפתוח אותם וללמוד על עצמי דרכם. מאחל לך שתפיק את התועלת האפשרית ממה שאתה עובר.  אה, 'והם'? אולי כי הם לא פתחו את 'המכתבים'... אוהב.

"הביקור הקצר בכניסה לגן הילדים משאיר אותי עם הרגשה כל כך כבדה, ממש הרגשה של מחלה. הביקור הזה מחדד אצלי כל כך את העובדה שאני לא רגיל. ראיתי שם אבות נוספים, ראיתי איך הם הגיבו, והיה ברור שאני והם הגענו מכוכבי לכת אחרים, ורק במקרה הילדים שלנו לומדים באותו גן. הם אנשים רגילים, נורמליים שצריכים לשמור על העיניים שלהם, לעתים הם עושים את זה בקלות ולעתים לא, ואפילו יש מצב שהם נכשלים. אבל החיים שלהם לא מסתובבים סביב זה. אני שונה. כשאני לא "מחובר" לתכנית ולאלוקים - אני אדם חולה. בדיוק כפי שאדם שאיבד רגל הוא שונה מאדם בעל שתי רגליים, כך גם אני הסקסוהוליסט שונה מהאדם שאיננו."

אומר לך את האמת סוד, אני לא יודע, זה תמיד מכניס אותי להתלבטות, האם גם אני מכור כזה כפי שאתה מתאר?
הרבה פעמים עולה בי המחשבה שאם לא הייתי נכנס לכאן, התאווה לא הייתה הנקודה של חיי (הדבר שאני משקיע בו את מאמצי..) אולי הייתי נופל וכדו' והייתי מאוד עצוב אך הייתי לומד לחיות
עם זה ובטח היו יכולות להיות לי תקופות קלות וגם קשות. נכון הוא שהיום כשאני מסתכל אחורה איני רוצה שכך יתנהלו חיי, אך עדיין קשה לי נורא שכיום כל אישה ברחוב וכדו' הופכת להיות מושא לתאווה... כל דבר מדליק אותי פתאום, כל דבר מושך לי את העיניים, האם זה בגלל שאני מתעסק בזה כל הזמן ומדבר כמה איני רוצה זאת?
לעניות דעתי- התשובה הגדולה לכך היא- כן.
אני מרגיש שבגלל שאני מדבר על זה, עם חברים וכו', זה הופך להיות חלק מאוד מרכזי אצלי, היום שלי סובב סביב הנקודה שהיום זה לא יקרה, אני לא נופל. ובאמת איני נופל, אך כאשר אני יוצא לרחוב אני חושב כל הזמן ימינה שמאלה, וכל הזמן מדקלם תפילות וטלפונים... אני מאוד מרגיש מנוהל, ולכאורה אני נקי ושמח מאוד, אך קשה לי כי אני זוכר תקופה קודמת בחיי שבה לא עסקתי אלא בלהרבות טוב ולשמוח והייתי הרבה פחות מנוהל..(מה קרה שחזרתי לתאווה? באמת איני יודע.. חזרתי...)
הדיון הזה כל הזמן עולה לי לראש, היום אני מבין שאיני יכול בלי התוכנית, אך בעצם הכניסה אליה גרמה לי זאת... פרודוקס שקשה לי להכיל.
שבוע טוב ומבורך.

אין לי מושג לגביך. יכול להיות שאתה לא מכור, זה רק אתה תוכל לברר עם עצמך.

מה שכן, גם לי היו תקופות בזמן השימוש שהרגשתי פחות את האובססיה, אבל זה די ברור למה - כיון שהזנתי אותה בכמויות תאווה רציניות והיא "לא הפריע לי"...

זה כמו שאדם שמן יאמר שלא הפריע לו העיסוק באוכל עד שהוא לא התחיל לעשות דיאטה. הרעיון הוא שלפי תחילת הדיאטה, הוא פשוט היה אוכל כל פעם שהוא הרגיש רעב (או צורך לברוח וכו'). פתאום הוא מתחיל לעשות דיאטה אז הוא מרגיש את הרעב ואז פתאום הוא מסתובב סביב זה כל היום.

השאלה היא האם אלו הן שתי האפשרויות היחידות שיש? לא נראה לי. בפוסט בלוח המרכזי יש דיון על ה"דרך השלישית". הכניעה - בשונה מהרעבה עצמית - לא גורמת לי להיות עסוק כל היום באובססיה, אלא כפי שכתוב בספר הלבן: הכניעה הורגת את האובססיה.

דבר אחד אני יכול לומר לך: אם הייתי נמצא בתוך האובססיה למין במשך שנתיים וחודשיים - אין שום סיכוי בעולם שהייתי נשאר נקי. אם אני נקי זה בגלל שאכן הכניעה הרגה את האובססיה. זה לא אומר שאין קשיים ולא אומר שהתרפאתי מהמחלה, אבל בפירוש החלמתי. כן, היום אני יכול לחיות חיים שפויים וגם מפוכחים בלי להתעלם מהאובססיה וגם בלי להשתמש בתאווה.

חחח. קראתי את הדרך השלישית ושאלתי מהי הכניעה הזאת. איני מצליח להבין עדיין כיצד היא באה לידי ביטוי? במחשבה, במעשים, בפעולות, בתפילות.... אם כן כיצד. מה עושים כדי שהיא תהיה בי.
אני רוצה בה מאוד.

אני עדיין מחפש איפה החביאו את הכפתור הזה שעליו כתוב "כניעה" שבלחיצה עליו הכל יסתדר. לצערי לא מצאתי אותו. אם כניעה היתה דבר כל כך פשוט - הרבה חברים כבר היו היום במקום אחר לגמרי, אבל כניעה זה הרבה יותר רציני, או כמו שכתוב בספר הלבן "אי אפשר לזייף כניעה". כשזה קורה - כולם יודעים שזה קרה.

הלוואי ואדע שזה קורה לי.
תודה.

hi brother

מאד הזדהתי עם התחושה שאתה  מנוהל,  ועם הפרדוקס שדברת עליו.  זה מטריף אותי שכל הזמן אני צריך להזכיר לעצמי לשמור על העיניים , ואני כל הזמן צריך להזהר.  וכמו שסוד מתאר, אני גם מרגיש חולה ועוף מוזר.  ופוחד שהחברה סביבי תשים לב שהעיניים שלי נוטות  להתרוצץ..       

אני מתחיל להבין שאין לי ברירה אלא לקבל את זה שאני שונה, ולהבין שאני צריך לפעול בצורה שונה מאחרים. ולקבל את זה שהשונות שלי מתבטאת בכך שקיימת אצלי אלרגיה וכשהיא מופעלת אני חסר אונים.  רוצה עם הזמן גם להפנים שהשונות הזאת לא עושה אותי פחות טוב מאחרים..  וגם להבין שנבראתי כך מסיבה מסוימת שהיא הכי טובה בשבילי ובשביל העולם..

תודה רבה לך לטובה על התובנות הנהדרות.
אוהב אח

תודה סוד !
פוסט מדהים.
מדהים אותי לראות את הכניעה שלך, עוד יותר מדהים לראות שאפ' אחרי שנתיים של פכחות עוד מתמודדים עם התאוה !
מצד אחד, זה מראה על מעלותיו של התכנית שגם אלו שמצליחים לא מתנשאים ומודים קבל עם ועדה על מצבם האמיתי,
מצד שני, כמו הלעולם נשאר פה ? הלעולם התאוה תשאר אתנו כמו צל ?

BROTHER שלום , אם התוצאה היא החלמה הייתי מעדיף להיות מנוהל על ידי התכנית מאשר להיות מנוהל על ידי התאוה ! 

יגל לבי

תודה יגל.

די בהתחלה הבנתי שלהיות מכור זה משהו שילווה אותי לכל החיים, השאלה רק מאיזה כיוון: מחלה או החלמה.

אני לא מפסיק לאכול כי אכלתי כבר שלושים שנה, לא מפסיק לישון כי ישנתי כבר שליש מהחיים שלי, לא מפסיק לצאת למסעדות כי כבר נהנתי מספיק וכן הלאה. ההתמכרות היא חלק מהחיים שלי, ממוקמת במקום טוב ליד האכילה, שתיה ושינה (לא יודע מי צריך לבוא קודם).

עד זיבולא בתרייתא אצטרך להמשיך לאכול ולשתות (אלא אם כן אהיה מחובר לאינפוזיה), אצטרך להמשיך לישון (אלא אם כן ירדימו וינשימו אותי), ואצטרך להתמודד עם התאווה (אלא אם כן מה?... נראה לי שאפילו אם אהיה מחובר לאינפוזיה, מורדם ומונשם אצטרך להודות בפני עצמי בחוסר אונים מול הפנטזיות שלי על הקשישה מהמיטה הסמוכה).

תודה חברים על הדיון.

עבורי תאווה, מעבר לצורך פיזי - כימי של סמים במוח. ומעבר לצורך רגשי - נפשי של צומי ערך אהבה כבוד וחיבור,
יש בזה משהו ממש רוחני. האיחוד התיאורטי עם עזר כנגדי, הכמיהה אל המעבר אלי, הגעגועים, הרצון לקבל ולהשפיע, הצורך להיות שלם...

כיוון שאני מכור, התאווה יושבת על מקום מאוד מהותי במבנה הנפש שלי. ולכן זה כמו שסוד מתאר, חשוב לי ברמה קריטית כמו אוכל לפחות.
המענה היחידי לתאווה, זה למצוא מילוי יותר רוחני. בעזרת התכנית מצאתי אלוקים שהוא מעט יותר רוחני מאלוהי התאווה. לא קל בכלל.
אבל זה עובד.

בהחלמה
אוהב
הושיעה