בס"ד
חצוף! נכנסת לכאן כמו בריון... דרוך למלחמה! אני?! כן, אתה. אל תיתמם. השטיקים האלה לא עובדים עלי. יש לי וותק וניסיון. שפת הגוף שלך אומרת הכל. אתה אולי שחקן, אבל את זה אי אפשר להסתיר - - -
כך, במילים אלו ממש נסתם פי על ידי אדם שנחשב בעיני רבים לדמות תורנית מובהקת. לבעל חסד גדול, במיוחד בתחום העזרה לזולת. באתי אליו לבקשתו. חבר (מכור) קרוב שנתקל בקשיים מבית ושמע שיש ביכולתו (של התורני...) להועיל, פנה אליו וביקש את עזרתו, בראשי פרקים הוא שטח בפניו את סיפורו, 'הלה' נענה, ומששמע שיש מי שמדריך אותו (אני) ביקש שאבוא עימו, באתי. ואז התחיל מופע האימים.
הפתיח דלעיל היה כשמו, רק פתיח. כשעה וחצי ארכה 'החוויה', שעה וחצי של השתלחות כנגד כל דבר שלא התאים לו, הוא אמנם שמר על שפה נאותה, רק כי הוא לא נזקק לשום דבר אחר כדי להכות ללא רחם בלב ובנשמה, בלי להתלהם או לקלל הוא השתמש באלימות מילולית טהורה. כל משפט היה מטובל בפחד, ספוג בבוז, מלא בהאשמה, ומעל לכל 'אני' אחד ענק ואין בלתו. עשרות פעמים הוא דחף בלי קשר את המילים הבאות – 'אני יודע. אני מבין. יש לי ניסיון, יש לי קרדיט. אני עומד מאחורי דברי. 'אתה' צריך אותי, את מה שיש לי.. אני לא זקוק לך... הזמן שלי קצוב, אל תבזבז אותו על דברים חסרי תועלת... לא מעניין מה שאתה חושב מרגיש, או נדמה לך שאתה חושב או מרגיש'... ועוד כהנה.
משפט קצר ומשמעותי חזר על עצמו פעם אחר פעם. "אתה לא מקשיב".. תבינו, האיש נואם דקות ארוכות, משפריץ צרור תובנות מניסיונו העשיר וכל ניסיון של מי מאיתנו להשחיל מילה, לומר לו שהוא פשוט לא שמע נכון, או שהציטוט שלו היה חלקי ולכן יצא מהקשרו, נחתך בגסות, עצור. 'אל תלמד אותי מה לעשות'... פשוט לא נתן לעובדות לבלבל אותו. מתוך מחשבה שהוא יודע מה מנסים לומר לו הסיק מסקנות שגויות הלביש מניעים כיד הדמיון הטובה עליו אחת לכמה משפטים, משראה את משיכות הכתפיים או את חלופי המבטים המשתאים הוא נשף רשף ורטן 'שוב פעם אתה לא נותן לי לסיים את דברי', והמשיך לחבוט בתיאטרליות בכל אבני היסוד שלנו.
מכורים? אין דבר כזה. ערימה של חלשי אופי עצלנים שלא רוצים להתאמץ... אתם טוענים שאין בחירה? שטויות. כל נברא בוחר. גם אם אדם ניצב בפני תאווה הכי מוחשית (כאן הוא הרשה לעצמו להראות שהוא מעורה 'בעניינים' ותיאר איזו סיטואציה מפורשת, משל אומר, אל תספרו לי צ'יזבטים, אני יודע על מה אני מדבר...) שיש, הוא עדיין בוחר מה לעשות עם עצמו... תמיכה חברית? אין דבר כזה, זו התערבות לא מקצועית של חסרי אחריות שמדרדרים אנשים רגילים למחוזות שאדם מהישוב לא ישורם.
הארכתי בתיאור המפגש 'המלבב' הזה, כי זהו תיאור של אחד הניסים הגדולים שקרו לי בתוכנית. במשך השעה וחצי הזו שתקתי. סתמתי ת'פה. היו רגעים שכן דברתי, עם אבאל'ה. ביקשתי ממנו כח לספוג, לא להחזיר. לבלום, והוא עזר לי, עטף אותי, ליטף את כאבי. בחמלה רבה הפך אותו לנסבל. והיה לי מה לומר, מי שמכיר אותי יודע שאני לא נשאר חייב, לא כשמתקיפים אותי ואת כל מה שאני מאמין בו. לא צריך רבה כדי לפוצץ בלון... מספיק היה לומר לחברי אחרי עוד נאום ארוך של המטפל משהו כמו "שוב פעם אתה לא מקשיב" באותה תיאטרליות והוא היה נעקץ. כהוגן... כשקלטתי לאן 'נושבת הרוח' ידעתי שאני במצב סכנה, בשבריר שניה אני עלול לאבד את שלוות הנפש שלי, רציתי לקום וללכת, היה לי די ברור שמבחינת 'היועץ המדופלם' אני מיותר, מאוד. עיני החבר זעקו לעזרה. כשראה שאני מתכוון לצאת ביקש מפורשות שאשאר, נשארתי.
עם כל הצער, יש בי גם סיפוק. הייתי נוכח במהלך המפגש הזה, יכולתי ללמוד על המתרחש בזמן אמת – לדוגמא שאני כבר לא בורח, יש בי היכולת 'לחטוף' למען חבר, למרות שאולי הדבר הנכון לי היה לקום וללכת, למענו לא עשיתי זאת. כאבתי איתו. אותו.. מה שאני חטפתי היה כסף קטן, הרי הוא המיקרובּ הראשי שאימלל בת סמינר חסודה. המטפל הדגול רמס והשפיל אותו עד עפר. המשיל אותו לסמרטוט חסר תועלת שתכליתו להרע. ואלו הן 'מחמאות' שבאו ממי שהתיימר לסייע לו... לא הייתי מרוכז בעצמי הייתי שם עבורו. צופה, לא מתפרץ, שותק, כאוב. אני לא זוכר מעודי שקיבלתי שפכטל שדומה לזה ושנמשך זמן שכזה. אמרתי לאיש שלום, תודה על הזמן שלך, ויצאתי. בלי מילה נוספת. היה לי קר. בלב ובעצמות. רעדתי פיזית, הידיים והלסת פצחו בריקוד קדטשק'ה סוער.
לא היה קר בכלל בחוץ, ההפך, הטמפרטורה היתה גבוהה מהרגיל לעונה, הקור שנשב 'מהדגול' היה מקפיא. גם אחרי חצי שעה הרעידות לא פסקו, ולמרות שהמזגן ברכב פעל במלוא העוצמה הוא לא הועיל, שמחתי שהרחמים העצמיים לא השתלטו עלי, למעט רגעים בודדים שבהם תהיתי 'מה לעזאזל בורא עולם מנחית עלי פה' הייתי מחובר. כך ידעתי שמול קור כזה אני זקוק לחום אחר, כזה שרק אבאל'ה אוהב יכול להמציא. ביקשתי שלווה אומץ ותבונה למצוא את נקודות האור שבסיטואציה.
והן הגיעו, ממקום הכי לא צפוי ובשפע. סיפרתי לאבא שלי (הביולוגי...) על החוויה 'המרוממת', והוא הפתיע – "חבל שלא הייתי על ידך"... עשיתי אההה, ושאלתי, ואם היית מה? מזאתומרת מה – "הייתי מבקש ממך ברכה"- - - הפחח הארוך שלי לא הרתיע אותו, נעול על המטרה המשיך בשלו – "זוג שבמשך שנים לא היו להם ילדים הגיעו לר' חיים (קנייבסקי) וביקשו ברכה, ממני אתם מבקשים? תמה ר' חיים, גשו לאדם שמעביר על מידותיו. רק הוא יכול לסייע לכם"... אתה מבין? העברת על מידותיך. חבל שלא ברכת אותי (!)
רגע לפני שהוא מקפץ מעל לקילומטרים המפרידים ביננו (שאברך אותו, אלא מה?) אמרתי לו שזה לא בדיוק, כי היו לי גם כמה רגעים שהמילים המושחזות עמדו לי על קצה הלשון... שעמדתי להשיב לו מנה אחת אפיים... באמת, בלי להצטנע, ברור לי שאילו לא הייתי מחובק מלמעלה הייתי 'אוכל לו ת'ראש', אבל בשיחה הזו אבא שלי היה נחוש, מדי. אני מבין למה אתה חש כך, ענה אבל תכל'ס, במציאות שתקת. לא ענית. זו הייתה בחירה שלך. יכולת להחזיר ובחרת לשתוק. אמרתי לו לסיום השיחה שאני שמח בהתרגשות ובהשתתפות שלו, ואז קיבלתי ממנו את הדובדבן – "מה אתה מתפלא, אכפת לי ממך, אני אבא שלך"...
והאמת, לא עניתי לו. אמרתי תודה ו... שתקתי.
