אסירות תודה נקי יותר מחצי שנה, ועם כל ההתנרמלות של החיים שלי, משהו שלא היה מעולם תקופה כזאת, אני הולך ומכחיש את ההתמכרות, הולך ושוכח את הכאב, את הלילות והימים המעוכים
איך משמרים את הרגש בצורה נכונה, ומדויקת, איך אפשר להמשיך ולדבר בדיוק מתוך עומק הכאב והתודעה, ולא לשכח את המקום של ההחלמה?

אצפה לתשובתכם
תודה
אור

שאלה טובה. הדרך שלי לזכור מהיכן באתי היא להתפלל לאבא אוהב שאזכה להישאר עם רגליים על הקרקע ואז להתחבר למציאות. אני עושה באמצעות כמה זרועות:

ספונסר - הוא מכיר אותי, לפרטי פרטים, אני נעזר בו באמצעות קשר יומי המזכיר לי מי אני ולאן אני רוצה ללכת.
צעדים - כתבתי את הצעד הראשון, אני קורא בו מדי פעם, הוא מזכיר לי את המקומות בהן הייתי, אני כותב צעד 4, עושה 5, וממשיך את החיבור ב 10 ו 11.
ספונסיים - אני מפנה להם מהזמן שלי, אבל תכל'ס זה בשבילי! הצעד ה 12. כן כשאני מדבר על מה שעובד לי יותר מורכב לי לשכוח מהיכן באתי... הם פשוט מחזירים אותי לשפיות.
חברים - אני מוקף בחברים כמוני, אני שומע על הבעיות שלהם ובעיקר על הפיתרון דרכו הם חוברים ונינוחים.

זה עובד. 15 ימים 6 חודשים 8 שנים.

בהחלמה.

1. תעבור עוד פעם על "צעד ראשון" שלך זה יעזור לך כנראה מאוד.
2. תגיד תודה לאלוקים על הנקיון שהוא נתן לך.

3. והאם אין לך פנטזיות כשאתה רואה "מושאי תאווה" האם לא היה לך התמודדות בתופה אחרונה???????

בכל מקרה אוהבים,
שלחתי לך בפרטי

נראה לי להפריד בין שני דברים:

א. מה שעוזר לי להודות בחוסר אונים ולהישאר בתכנית.

ב. מה שעוזר לי לזכור ולחיות את נפילות העבר.

לגבי החלק הראשון, יש לי המון דברים שעוזרים לי, וזה כולל גם תמריצים חיוביים וגם תמריצים שליליים. הפחד מנפילה, המתנות של השלווה והרוגע, וכן הלאה.

לגבי החלק השני, מה שבעיקר עוזר לי זה ליווי של חברים חדשים בתכנית. כל פעם שאני מדבר או כותב לחברים חדשים, אני ממש מרגיש את זה כאילו הייתי שם היום או אתמול. הרי במהות לא השתניתי, והמתנה של הנקיות לא הופכת אותי לאדם רגיל, אז אם אני רוצה להתחבר ולהזדהות עם חברים חדשים - זאת משימה פשוטה, והיא מתגמלת מאוד כי היא מזכירה לי בצורה הכי חיה וברורה מהיכן הגעתי ולאן אני לא רוצה לחזור בשום פנים ואופן.

לי עוזרת מאוד העבודה עם החברים החדשים.
וגם הקשבתי להקלטת הצעד הראשון שלי פעם או פעמיים, כששכחתי מי אני באמת.

מצטרף לחברים הקודמים
וגם עוזר לי מאוד
לעשות מדיטציה עם עצמי
בה אני משחזר את אחד מרגעי השפל שחוויתי בשימוש על כל הכאב

בוקר טוב.
האמת ששאלת את שאלת השאלות: איך משמרים את הצעד הראשון, או במילים אחרות: איך אני זוכר שאני מכור: איך אני משאיר את העבר מאחורי אבל 'לא סוגר עליו את הדלת' כפי שאומרים בקבוצות.
אתייחס לזווית בה אני רואה את הדברים:
1. השאלה הראשונה שעומדת מול ההכחשה היא רמת הקבלה - האם אני מרגיש שזה בסדר שאני מכור, זאת אומרת, שזה משהו שהייתי יכול לצחוק עליו, להגיד אותו לאנשים, על כל הבוטות שבו, אבל עם חיוך קורץ כזה, של 'כזה אני', כן - אם תשאיר אותי עם מחשב לבד, אין מצב שאני לא מאונן, כזה אני, זה כמו אלרגיה כזו...
בדרך כלל אנחנו מתקשים לעשות את הדבר הזה בגלל שאנחנו מתביישים/מפחדים/נגעלים מעצמנו. לכן התגובה הבסיסית יותר שלנו היא 'הכחשה' - אם אני שוכח מזה זה לא קיים. כך, אנחנו משתמשים בנקיות כהוכחה לחפותנו, זה לא חלק ממני והראיה - אני 'כבר נקי' X ימים. הדבר דומה לאובססיה בה אני השתמשתי בלימוד התורה ובהצלחות הלימודיות שלי כדי להוכיח לעצמי שאני לא זבל של בן אדם.

2. ביני לבין אלוקים - כאשר אני שוכח שאני מכור, אני בעצם עסוק בלנכס את ההחלמה שלי לעצמי. זה אני שעשיתי את הפעולות. אני התאמצתי. אני שברתי את הראש ואת הרגש כדי לעשות את כל מה שאמרו לי לעשות. אני הולך לקבוצות. אני משתגע ועושה טלפונים. אני מבזבז זמן וכסף. ולכן זו הראיה שאני משתנה.
והיכן אלוהים?
ככל שאלוהים נכנס יותר פנימה, כך אני באמת מבין שמדובר בחסד. חסד הכוונה היא שאלוהים נותן לי מתנה, שהוא מעניק לי מטובו, הנקיות שלי נעזרת בו.
עכשיו כאן הפלונטר שאני עצמי נמצא בתוכו בחודשים האחרונים, אז אומר אותו באופן שאני יודע שהוא לא 'מחלים' עד הסוף - כאשר יש אדם עם שילוב שבין תחושת גועל מהמחלה לבין חוויה שאלוקים הציל אותו ממנה, מה שקורה הוא דחף בלתי נשלט להוכיח שהמחלה היא לא חלק ממני.
במקום להגיד את מה שהאלכוהוליסטיםי אומרים על עצמם: אלכוהול זה נפלא, זה עוזר להרבה אנשים. לי זה הרסני, ולכן אני צריך חסד אלוהים כדי שיציל אותי מהלגימה הראשונה. אני אומר - אוננות זה זוועה, זה מגעיל, זה בהמי, ואני צריך חסד אלוקים כדי שיוציא אותי משם. כאשר אני מתייחס כך לאוננות, ככל שאני מתרחק ממנה כך אני נושם לרווחה. ואז אני מכחיש...
האם אני יכול לומר מבחינה רגשית 'אוננות זה נפלא, פנטסיות זה מעולה, אנשים נעזרים בזה כדי ליהנות, וקצת להתפרק וקצת כדי להביע את המיניות שלהם; אמנם אלוקים אסר את זה, אבל לאנשים שאינם יהודים, לצורך העניין, אין אם זה שום בעיה. רק בשבילי...'? למחשבה. [כשאצליח להגיע לשלווה עם הנקודה הזו, אכתוב אותה באריכות רבה יותר].

3. צעד ראשון - נהוג לומר שאת הצעד הראשון צריך לעשות במאת האחוזים. הסיבה לכך היא בדיוק כדי להתמודד עם מה שאתה מתאר.
אני משתדל להעמיק את הצעד הראשון בשני אופנים - האחד: לאפיין את חוסר השליטה, שוב - לא את השאלה האם היית עם זונות/האם אוננת 12 שעות, אלא את התחושה שאתה רוצה ולא יכול להפסיק, להציף אותה, להזכיר היכן היא נמצאת כיום...
השנייה - לשים לב למה שקוראים בNA התמכרות לא פעילה - זאת אומרת לפתוח את העיניים ולראות את הדפוסים החולים הקבועים שלי. עוד לא בצעד ארבע ממוקד ושורשי, אלא במשהו כללי וגורף יותר - הצורך שלי בריצוי, העובדה שמאוד חשוב לי מה חושבים עלי, התחושה של הבדידות שלי, כל אלה הם דברים שגורמים לי לנהל את חיי סביבם באופן אובססיבי.
בשבילי, הייתה תקופה שזה הספיק כדי לעשות את התוכנית...


נתן במתנה

תודה חברים. אני רוצה להעמיק ולשאול יותר ספציפית, אבל יותר מאוחר.

תודה נתן במתנה על התשובה המפורטת. התחברתי מאוד.

לפני מספר ימים צפיתי עם אשתי בפרק בסדרה והיו שם כמה קטעים מאוד מפורשים של תאווה. הסטתי את המבט ולא הסתכלתי, ובסיום הצפיה הנושא הזה עלה ביני לבין אשתי. אמרתי שחבל שהיה שם הרבה תאווה ואשתי אמרה שזה ממש מגעיל.

אמרתי לה שזה בדיוק ההבדל בינינו, בעוד שהיא רואה תאווה כדבר מגעיל, אני ממש לא רואה את זה ככה. הייתי מאוד שמח אם הייתי יכול רק לראות את אותה תאווה ולהמשיך בחיים כרגיל, כי עבורי תאווה זה בין הדברים הכי משמעותיים שיש בחיים. הענין הוא שאני פשוט לא יכול. אם הייתי מסתכל - הייתי נופל. זאת וודאות של מאה אחוז עבורי.

אאוצ'.לגמרי