בוקר טוב!

אני עומד להצטרף בקרוב לקבוצה, ומלווה אותי תחושה קשה בתקופה הזו.

אני מרגיש שזה מעלה לי את הבעייה ל-front, ושזה עושה לי הרגשה קשה ומעיקה.

רציתי לדעת: האם זה רק משהו של ההתחלה?

האם כל מי שמתחיל חווה כך את ההתחלה? (אמנם, לא ממש התחלתי, אבל התחלתי לבוא במגע עם העניין, וגם האזנתי קצת לקבוצות טלפוניות).

אשמח לתגובותיכם.

מזדהה עם ההרגשה.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי צריך להיחשף, הרגשתי שמיץ יוצא לי מהמעיים, בכיתי בלי סוף, זה היה נורא, כן, הכל צף מחדש.

בעצם זה היה צעד ראשון אבל באמת.

אני פחדתי באמת לעשות משהו, העדפתי להישאר בקבוצות הטלפוניות והיה לי מאוד נוח שם להודות שאני סקסוהליסט ומכור, אבל שזה הגיע למציאות הבנתי כמה זה אמיתי באמת, וכמה שיותר פחדתי הבנתי שאני חייב את זה, כמו פצע שמנקים אותו באלכוהול.

זה בדיוק כמו לפני טבילה במקווה הארי, או בבור מים קפואים אחר, ההרגשה הנוראה של הלפני, אבל אחרי זה נהיה חם וטוב.

לך על זה, קורים שם דברים טובים.

זה לא רק קשה זה בלתי אפשרי!!!!!
אם תנסה לבד.
אבל אם תמסור לאבא אוהב תקבל כנפיים.
תן לו להוביל אותך הוא כל יכול.
ותזכור כל הזמן שהוא אוהב אותך אהבה אין סופית.
כתבתי לעצמי ואולי תבנה גם אתה מהדברים.

התחושות שלך מוכרות לי באופן אישי, כיון שגם אני חוויתי קשיים בהתחלה. זה היה לפני הפעם הראשונה שהלכתי לפסיכולוג, לפני הפעם הראשונה שעליתי לקבוצה הטלפונית, לפני הפעם הראשונה שהגעתי לקבוצה חיה וכן הלאה. אבל מעל הכל זה היה - כפי שאתה כותב - עצם העלאת הנושא.

שנים על גבי שנים חייתי בהכחשה, הדחקה ושימשו מאסיבי, והנה פתאום ברור לי שיש לי בעיה ושאני מוכרח לטפל בה, אז ברור שזה לא תחושות ומחשבות קלות או נעימות מידי.

בלילה לפני שהלכתי לפסיכולוג, שיתפתי את אשתי (היא ידעה כבר על הבעיה, אבל סיפרתי לה שאני הולך לאיש מקצוע) וכמובן לא היה קל. גם השלבים הבאים לא היו קלים, אבל התוצאה שלהם שווה כל קושי ומאמץ.

מזדהה מאוד עם הסערת נפש והקושי של ההתחלה

לי עיקר הקושי בהתחלה היה מול הגילוי שאני מלא פגמי אופי ממש שוקת שבורה חסר תקנה...

חסד אלוקים שגם לנרקומן של אגו כמוני יש תקנה ותקווה.
אלוקים עושה לי הרבה סדר בחיים ולוקח ממני הרבה דפקטים..

תמשיך, תתמיד, לוקח זמן אבל ממש שווה.
וכמאמר החבר, היום הכי גרוע בהחלמה עדיין יותר טוב מהיום הכי מוצלח במחלה.

בהחלמה
אוהב
הושיעה