אני משחזר עכשיו את חיי לאחור,
כל החיים רצתי ורצתי ורצתי, הייתי עסוק כמעט 25 שעות ביממה חוץ מהתאווה לעשות ולארגן וכו',
ופתאום התעוררתי והגעתי לתוכנית, ואני מסתכל שפשוט רצתי אחורה כל הזמן,
התרחקתי מאשתי לא ניהלתי חיי זוגיות בכלל,
התרחקתי מילדי לא הרגשתי
התרחקתי מעצמי לא הרגשתי אותי בכלל
התרחקתי מהמצב כלכלי, רק אוגריתי עוד חובות ועוד חובות,
והרשימה עוד ארוכה,

עכשיו אני צריך ללכת כל הדרך הזאת חזרה ובחזור אי אפשר לרוץ כי זה עליה, בהלוך זה היה ירידה אז זה קל אבל בחזור זה עליה,
ולאט ולאט ועוד פעם לאט,
אתן דוגמה קטנה,
להפסיד כמה מאות שקלים אתה מפסיד אותם בשניה בכל מיני אופנים,
אבל להרוויח אותם אתה צריך לעבוד ולעבוד עד שאתה רואה כמה שקלים בידיך,

אולי חברים ירצו להוסיף מהחוויה שלהם לאיפה הם הגיעו עם ריצת החיים של המחלה,
מקווה שיהיה לתועלת

מזדהה מאוד עם הריצה המתמדת אבל מהכיוון שלי. תמיד רצתי בשביל דברים חיוביים. רצתי כדי לדאוג לתורה ומצוות. רצתי בשביל אשתי והילדים. רצתי בשביל לעבוד. אבל הריצה היתה תמיד שלי. תמיד אני ניהלתי את הדברים, אני רצתי כדי לתפוס ולנצל את הזמן. הדגש היה עלי.

היום עם התכנית הפסקתי לרוץ, הפסקתי לנהל, אני בקושי מצליח לעשות השתדלות מצידי. הרפיתי. נתתי לקב"ה את המושכות, אני לא ממהר לשום מקום, שום דבר לא יברח לי, שום דבר לא תלוי ועומד עלי.

האמת אני מאוד מזדהה איתך, כי אני גם רצתי לדברים חיובים אני נקרא איש חסד גדול בקהילה שלנו
עזרתי מאוד הרבה לאנשים מסביבי אבל ברחתי ממני והתקדמתי לכיון הפוך

מזדהה עם הנונסטופיות והפטפוט האינסופי הזה, ערוך לכל סיטואציה או מחוק