בס"ד
"תתפלל עלי, יש לך זכויות"... התחנן אלי חבר חדש נלהב, רגע לפני שהוא מתחיל להרצות לי על 'כל המתפלל על חברו נענה תחילה', עניתי לו במשפט ששמעתי מחבר מקסים מחו"ל – ידידי אתה לא זקוק לי, גם אתה ילדו האהוב, אתפלל למענך אך מניסיוני חשוב לא פחות שתתפלל בעצמך על עצמך. זכור - לאלוקים אין נכדים, כולנו הילדים שלו. למשפט הזה היתה השלכה מכרעת על ההחלמה שלי. דברים רבים השתנו אצלי בעקבותיו, בעיקר בכל הקשור באבני היסוד בהחלמה – קבלת המציאות, אמונה וענווה.
המילים הללו חידדו לי את ההכרח בקבלת המציאות והאמונה בהשגחה פרטית - לכל נברא יש תפקיד ייחודי שעליו לעשותו. הוא חלק מפסיפס בלתי נתפס המורכב מאינספור משתנים שנפרשים על פני שנים רבות ומרחב עצום. לא ניתן באמת לדעת מה נכון לפלוני ומה מתאים לאלמוני. כל תמיהה וטענה שיש בה 'למה', אינה מתחילה. ולא משנה מהו הנושא הנידון, חוסר צדק גלובלי או אפילו סבל של מישהו, אין לזה אחיזה במציאות. המידע המוביל לתלונה 'מוצדקת ככל שתהיה' פשוט חסר.
האמירה 'כולם ילדיו', הורידה מעל כתפי משא שבאמת חשבתי שעלי לשאתו, הרי זה התפקיד שלי... אם אני לא אעשה - 'זה' לא יקרה... היה המוטו שעמד בבסיס הפעולה. כל פעולה. ריכוז עצמי שהפך את חובת השתדלות לקרדום לחפור בו. לא ביום. בתהליך, הגעתי להכרה אמיתית – יש לילדים האלה אבא. אחראי. ולא. הם לא ילדי. אינני אלוקים. אני בסך הכל 'צינור', מה שצריך לקרות יקרה, איתי או בלעדי. יש מישהו שמארגן ומסדר את הכל וזה לא מקרי. באמת אינני מנהל העולם שהכל נהיה בדיבורי. אין נבראים 'שווים' יותר ואחרים השווים פחות. הפסקתי להסתכל על 'אחי' מלמטה או מלמעלה. המבט היה בגובה העיניים. כן גם אני ילד 'שלו' כמו כולם.
וזה שינה לי גם את הגישה לרבנים וגדולי דור. למרות שגדלתי על האמונה שכל נברא מובל ישירות על ידי בוראו, מסיבות שונות לא יצרתי איתו שום קשר ישיר, מדי פעם, כשהייתי מלא באשמה על מצבי ומעשי, כשכן עניינה אותי קירבתו חיפשתי קיצורי דרך, פניתי 'למתווכים', כאלו שיסדרו אותי. למרות הפחד הנורא שיכירו ברוב קדושתם את גודל חטאי ויגרשו אותי בבושת פנים, הסתובבתי אצל רבנים שונים, מקובלים יותר ופחות ומה שביניהם. היו שבירכוני, לא נרתעתי גם כשהציעו לי דרכי פעולה ותשובה. וללא הועיל..
בתהליך ההחלמה למדתי שאינני יכול להיתלות עוד בעובדה שלא נעניתי על ידם כתירוץ להתרחקות נוספת. יכולתי להבחין שבהליכתי אליהם הסרתי מעצמי אחריות ביחס למעשי. רציתי שהזכויות שבאמתחתם יהפכו את המציאות שלי. באתי לקבל ברכות שיתקיימו. שכן הם בבחינת צדיקים הגוזרים והקב"ה 'נאלץ' לקיים. אבל אצלי, הברכה לא תתקיים. היא 'בורחת' דרך כל 'החורים' שהתאווה יצרה באישיותי. עלי להיות כלי המחזיק את הברכה. או שלכל הפחות לא מגרש אותה במעשיו, ואת זה שום ברכה של צדיק לא יכולה לעשות למעני. אפשר וצריך להסתייע בגורם חיצוני, כזה שיראה לי מה עלי לעשות. אם אין אני לי מי לי.
אצלי, הקשר עם הבורא נבנה באמצעות שיחה ישירה. ילד שמדבר עם אבא שלו.
הדבר המדהים הוא שאת המשפט המקסים הזה אבאשלי אמר לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה, יותר נכון,הוא שלח את יחזקאל הנביא (פ"יח פס"ד) לומר, לכולנו - "הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב כנפש הבן"...
