והאינטרס האישי העליון שלנו צריך לבקש ממנו כך, לא זוכר אם זה הניסוח המדויק מהספרות, אבל צמד המלים, שלוש המלים, האינטרס האישי העליון, הולך איתי כמה ימים.
בשבועות האחרונים ובפרט בימים האחרונים נכנסתי חזרה למעגל בריחה מתמשך והרסני. לא, לא שימוש, אסירות תודה. אבל מבחינתי זה לא רחוק מזה. אולי בעיני אדם מהישוב זה לא היה נראה בריחה ללכת לשכב מטה ולקרוא, אבל אני מזהה בהתנהלות שלי את כל הסימפטומים הרדומים, בולמוס, חוסר איזון וזריקת סדרי העדיפויות לפח, מזתומרת לפח, לא לדעת שקיימים דברים כאלה, סדרים ועדיפיות, משמעויות, תכלית סבה ומסובב. אני מתרץ לעצמי, ואולי בצדק, שאסירות תודה זה לא שימוש ואין סבה לפתוח קבוצת בי אי חדשה, אבל שוב אני רואה את הקטע של חיפוש והחלפת הלא אמיתי בחיים שלי. הזיהוי לא עזר לי ומצאתי את עצמי במיטה עם כאב ראש והרבה תלישות.
ואז היום בצהריים, בין דף לדף, הייתי צריך לקום ולעשות משהו, אז קמתי והלכתי, וכשסיימתי הרגשתי את הדחף הזה לחזור. וקלטתי איך יש לי בראש פרעה קטן שחוץ מללכת כל בוקר ליאור ולהאמין שהוא לא צריך את אלוהים, הוא לא נותן לעשות קאט לעסק, הוא לא מפסיק לספר לי בראש שאני חייב לשם, ולכאן, וחזרה, ומפה ולשם ברונדלים, למרות שחוץ מלהסתובב סביב עצמי אין לזה שום משמעות באמת, והוא לא מפסיק לספר לי שאין, אסור לעצור לרגע, החיים הם כמו אופניים, אם תפסיק לדווש תיפול, אז, כך פרעה, אל תפסיק לדווש. ובשלב הזה הפסקתי לדווש. לא מכוחי, יש לומר. גם לא למשהו גדול ומשמעותי. פשוט לחצתי על השהה, ועשיתי תרגיל של כמה דקות נשימות. שפרעה יחזור לארמון, והשקט יחזור לי לראש. וזה עזר. כשחזרתי לחדר, הייתי פחות על פדלים. ומשם, כשהראש שלי התחיל לצאת מהמים, פתחתי כמה ספרים שאני אמור המון זמן לפתוח, רק מה, כמו עוד איזה מליארד דברים דחיתי אותם לזמן שיהיה יותר טוב, מכירים את זה? שברגע שיהיה ככה אז בטוח יהיה לו יותר פניות, ואחרי שאני אסיים את זה ואת הספר, אז אולי, או רק מחר כשאני אקום בזמן ולא בשמונה וחצי ופספוס המניין הקבוע. והנה, פתחתי. ואז גם הייתה לי שיחה טובה עם חבר, שהציע בין היתר, לכתוב את זה. וגם פעילות גופנית. ועוד איזה דיבור קטן עם עצמי. ועכשיו את זה.
האינטרנס האישי התחתון רצה נורא להמשיך לשכב במיטה, לדחות את כל הדברים לזמן היותר טוב, לסיים לקרוא תוך נשנוש נונסטוף של כל חטיף או משהו לעיס, אבל האינטרס העליון, זה שכל פעם אחרי שימוש קם על הרגליים ואמר, ראבק, זה לא יכול להמשיך ככה, זה שקולט שהסיפור הזה לא יכול להמשיך ככה לנצח, ולעסק הזה יש רק מסלול אחד והוא לא רחוק מעזאזל, זה שמבין שוואלה, לא כיף לצאת לריצה, וממש לא בא לי לוותר על זה ועל זה ועל זה ועל זה, ועדיף משהו כזה בשאנטי בלי לישוך שפתיים ולהגיע למקומות קשים שצריך לעבור אותם, אבל עם כל זה, החיים דורשים את זה וחייבים לעשות את זה, הוא זה שהרים לי את הראש למעלה, מעל כל הקטנות, והמטה והשמיכה והפוך, וגרם לי להתחיל לגלגל את עצמי קדימה.
אסירות תודה לאלוקים על ההארה באינטרנס העליון האישי שאני די בטוח שזאת הנשמה, ועל זה שיש תקווה, ושאפשר אחרת.
