אם שלושת הצעדים הראשונים (בתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות) הם צעדי הכנה והקדמה, הצעד הרביעי הוא לב התכנית, ומשם והלאה שאר הצעדים מבוססים על הצעד הזה. הצעד הרביעי מציע לנו לערוך חשבון נפש מוסרי נוקב וחסר פחד. לכאורה לא משהו מיוחד שלא היינו אמורים לעשות בעצמנו, אבל למעשה מסתבר שרובנו מעולם לא עשינו אפילו משהו קרוב לזה.

כאן לא מדובר על משהו כללי שבו אני מודה ש"ברור שגם אני לא מושלם", ואפילו לא על רשימה כללית ובלתי מחייבת של פגמי אופי עם שמות יפים ולא נושכים, אלא על חשבון נפש שמראש מוגדר כ"נוקב וחסר פחד". הכיוון הזה ממשיך גם בצעד החמישי שמציע שנתוודה בפני עצמנו, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדוייק של פגמינו. גם כאן לא מספיק שאני מתוודה באופן כללי על הפגמים שלי אלא יש צורך להתוודות על טיבם "המדוייק" של פגמינו.

אוקיי, אז ערכתי חשבון נפש מוסרי נוקב וחסר פחד, וגם התוודיתי בפני עצמי, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדוייק של הפגמים שלי. מה קורה כעת ומה הלאה?

אתמול זכיתי לעשות צעד ארבע על שני פגמי אופי מרכזיים שלי. לא היה כאן שום חידוש כיון שאני כבר מכיר אותם מהפעם הראשונה שעשיתי צעד ארבע, אלא שהם חזרו לנהל אותי בצורה שאיימה על השפיות שלי וכמובן איימה על הנקיות שלי. אחרי תקופה ארוכה מאוד של שלווה וחיים מחוברים, פתאום חזרתי לדרכי ההתנהלות הישנים שלי, בהם הצורך בשליטה והפחד הם המוטיבים המרכזיים, והכל הוא תוצאה של פגמי האופי הללו.

זה לא קרה ביום אחד, והרגשתי את זה מתקדם לאט לאט, אבל אתמול בבוקר, באמצע העבודה, פתאום הרגשתי שחזרתי אחורה בזמן בדיוק לנקודת המוצא. זה היה ברור לחלוטין ולא יכולתי לטעות או להטעות את עצמי בכך. חסד אלוקים שהיתה לי הנכונות לעצור הכל ולעבוד את הצעדים. ראשית כל, כתבתי את הצעד הרביעי שלי, והוא לחלוטין היה "נוקב". מכיון שלא היה נעים להסתכל במראה אז הייתי צריך להיעזר ב"חסר פחד" כדי שזה ייעשה כמו שצריך.

אחר כך שלחתי את זה לספונסר שלי והתקשרתי בטלפון כדי לעשות את הצעד החמישי. עברנו ביחד על מה שהיה ובעיקר על פגמי האופי. גם כאן הרעיון היה להתוודות על "טיבם המדוייק" של הפגמים שלי. אחרי שעשיתי את זה הגעתי לצעד השישי. סוף סוף הייתי מוכן להשתחרר מהפגמים, יהיה המחיר אשר יהיה. במקרה הנוכחי המחיר היה להפסיק באמצע פרוייקט חשוב, כיון שכעת היה ברור שנכנסתי אליו רק בגלל פחד וצורך בשליטה.

המוכנות הזאת היא כל מה שהייתי צריך כדי לעבור לצעד השביעי ולבקש מאלוקים שיקח ממני את הפגמים האלו. לא ביקשתי שהוא יסיר אותם ממני לנצח, בדיוק כפי שלא אבקש מאלוקים לקחת ממני את ההתמכרות או התאווה. כל מה שביקשתי זה שישחרר אותי מהפגמים האלו כעת.

וזה עבד. בלי ספק. ויתרתי על הפגמים ואלוקים לקח ממני אותם רק להיום. זה לא אומר שמעתה ועד עולם אני אדם אחר, אבל זה אומר שבכל פעם שזה יחזור - אוכל לעשות שוב את הצעדים ולזכות באותו שחרור בדיוק. ככל שאעשה את הצעדים יותר פעמים על הפגמים האלו, כך הם יופיעו לעיתים רחוקות יותר, אבל תמיד אצטרך את אלוקים כדי להשתחרר. לבד אני לא יכול - אבל איתו הכל אפשרי.

תודה רבה סוד על השיתוף הכנה.

מזדהה מאוד עם זה שצעד 4 היה עבורי הניתוח הכי משמעותי.
בצעדים 1 2 3 זה היה אצלי מעין פילוסופיה. כוח עליון וכו'..
פתאום ניתוח אישי. חשיפת המניעים שלי. עמדתי ערום ועריה מול עצמי. זה לא היה קל. אבל זה היה "הצעד" שלי.

ממליץ בחום
אוהב
הושיעה

תודה סוד
נוקב וחסר פחד כתמיד
התחברתי

הושיעא נא,

למרות הרושם שיש לצעד ארבע אצל רבים כצעד קשה, ניתוח, הפשטה באמצע הרחוב ושאר דימויים מפחידים (וכמובן שיש לזה מקור בצעדים עצמם שמדברים על "חסר פחד" - משמע שבעצם יש ממה לפחד), אבל מי שהתנסה בצעדי ארבע על בסיס קבוע כדרך חיים, מוכרח לשנות את הגישה הזאת.

בכלל, כל הצעדים לא שייך לבצע אותם בצורה של מטלות כבדות וקשות, וחייבים להתחבר לזה ולהינות מכך. מי שממשיך לעשות את הצעדים רק בלית ברירה - בסוף עוזב. הקבוצות, החברים, הספונסר והצעדים - הכל צריך להיות משהו שאני נהנה לבצע אותו.

זה נכון במיוחד על הצעדים (אפילו הקשים שבהם כמו ארבע ובמיוחד תשע). נכון שהצעד עצמו יש בו קושי, אבל זה חייב להיות מהנה. גם לצאת לריצת מרתון זה קשה, אבל אף אחד לא רץ מרתון רק בגלל שהוא חייב, זה פשוט לא יעבוד. כל מי שרץ מרתון זה בגלל שהוא אוהב את זה (למרות הקושי).

תודרבה סוד. אני מזדהה מאוד עם דבריך. גם של הושיעה. היו לי פעמים שגם הארבע וגם התשע היו מהנים. מאוד. לפני, תוך כדי, ובמיוחד אחרי. אבל היו לי גם פעמים אחרות, שרק אחר כך קיבלתי הקלה והנאה, חוויות מחשלות שהכאיבו ושרפו לי מאוד, שקילפו לי העור, במיוחד כשהייתי צודק (עודני) לא יכולתי לשאת את הצורך להתמקד בטעות שלי (מזערית במקרה המחמיר) ולהתעלם 'מהצד השני של המדרכה'...

נפגעתי שם עד עמקי נשמתי. אתה יכול לקרוא מהנה למצב בו אדם שפינית זמן בלי גבול למענו ופתאום הוא בוחר לאחר תקופה ממושכת ומסע משמעותי משותף לקחת כל מה שעשית איתו ולמענו ולהפוך אותו לקרדום לחפור בו כנגד אישיותך ואתה חש נלעג ומתרפס רק כי בגלל 'ההחלמה' אינך יכול לעשות את מה שבאמת בא לך לעשות לו - לפרק לו ת'פרצוף...

ואז עוד מגיעה 'הנשמה הטובה' שאומרת לך - וואו, ממך לא הייתי מצפה לכזה דבר... תגיד, אחרי כל כך הרבה שנים 'עוד לא למדת להתמקד בחלקים שלך'... וזה הדבר האחרון שאתה מסוגל לשמוע עכשיו.. כי שורף לך, אתה מרגיש נבגד, חסר ערך ומושפל ממה שנאמר עליך, בתוכך אתה חש מיותר, הנה הגיעה עוד הוכחה  שאינך ראוי לאהבה, ומעל לכל אתה מאבד את האמון בבני אדם, תוהה בינך לבין עצמך מי הבא בתור שיתקע לך את הסכין בגב..

אז נכון, אני רוצה לחיות, אפילו אוהב את החיים ואת התהליך הנהדר הזה של חיבור לכח עליון לאחרים וגילוי העצמי, אבל לי בהחלט היו (וישנם) בהחלמה רגעים כואבים, מאוד. הבשורה הגדולה היא שעם הזמן יש לי בחסד יותר יכולת לקבל ולהכיל אותם, להתבונן בהם וללמוד מהם. 

אוהב.

(רק כשסיימתי שמתי לב שכתבתי את התגובה בלשון 'עליך', אולי בגלל שעדיין כואב לי מדי לכתוב את זה בלשון 'אני'... ) 

תודה רבה סוד. תודה על חידוד העניינים.

אכן חיבים להנות בהחלמה. אחרת נלך ונתייבש.
התכוונתי שזה בהחלמה היה התורף של השינוי המחשבתי.
ניתוח במובן החיובי. במובן שמאז כמה תאים בגופי החלו להחלים.

אוהב
הושיעה

הושיעא ואסירות, ברשותכם אחדד מעט את הנושא.

אין דרך החלמה שאין בה כאב, כמו שאין חיים בלי צער. גם אין דרך בלי אתגרים, בלי מעידות ואפילו בלי כשלונות ברמה כזו או אחרת. מי שמנסה לשווק את הצעדים כדרך חיים שהיא חסרת כאב - אכן חוטא לאמת.

יש צעדים קשים ויש צעדים כואבים. אין חולק.

אבל הענין הוא שהדרך צריכה להיות מהנה. לא רק התוצאה. מי שנהנה רק מהתוצאה הסופית ולא מהדרך - לא ימשיך לצעוד.

ברשותכם אחזור למשל הריצה, נושא שקרוב לליבי כי אני רץ הרבה. אתמול רצתי ריצה ארוכה במיוחד, אבל כנראה שמתחתי רצועה בקרסול, וכל צעד הרגשתי כאב. ידעתי לפני שיצאתי לריצה שזה הולך להיות כואב, אבל יצאתי בכל זאת. למה? כי אני נהנה מהריצה. לא רק שאני נהנה כשאני מסיים את הריצה ומרגיש טוב אלא התהליך עצמו הוא מהנה. זה לא אומר שאין כאב, ובודאי שאני לא מתעלם מהכאב, אבל בשקלול של הכאב מול ההנאה בריצה עצמה - עדיין ההנאה גוברת. לעומת זאת אם הכאב היה בלתי נסבל - אז בשקלול של הכאב וההנאה, הכאב היה גובר ולא הייתי רץ.

זה אותו דבר בצעדים. יש רגעים קשים ויש רגעים כואבים, אבל מי שנשאר בצעדים זה מי שנהנה מהדרך עצמה ולא רק מהתוצאה (הנקיות). מי שעושה את כל הצעדים בחריקת שיניים ומוכן לעשות אותם רק כדי לקבל את התוצאה - פשוט לא ימשיך לעשות אותם לאורך זמן. ההנאה מהתהליך ומעשיית הצעדים צריכה להיות גדולה יותר מהכאב בעשיית צעדים שהם אנטי-אגו או צעדים שהם ניתוח, כי אם הכאב היה יותר מההנאה - לא היינו ממשיכים בכך.

הרעיון שאני רוצה לבטא הוא שראיתי אנשים שהיתה להם נקיות ומפוכחות, והם צעדו תקופה ארוכה מאוד, אבל בסוף עזבו, וזאת רק מכיון שהם לא נהנו מהצעדים אלא מהתוצאה בלבד. דרך החיים שלנו צריכה להיות טובה יותר כדי שנישאר בה.

תודה רבה סוד.

רציתי להתייחס שוב לכותרת הפוסט.
מה קורה בצעד הרביעי?

ובכן, מה שקרה לי, גיליתי לראשונה שיש דבר שנקרא החלק שלי.
וכל חוויה שאני חווה היא קשורה רק בחלק שלי.
וזכותי! ובכוחי! לחוות כל חוויה בעולם לפי בחירתי האישית.

אם מעליבים אותי כיום, אני בוחן את רגשותי ומחליט במודע איך להגיב.

זאת הרגשה נפלאה של חושך ושחרור.

אני (עדיין) לא יודע על איזו הנאה מדובר.. סורי.