בוקר טוב.
הבוקר קמתי בשעה שבע. תכננתי ללכת למנין בשעה שמונה, לחתוך מוקדם, ולהגיע בשמונה וחצי לספריה.
קודם כל, קמתי בשעה שבע ועשרים.
אשתי, שהלכה לישון מוקדם, עדיין ישנה שנת ישרים. (כמובן שבאותם רגעים לא חשבתי על כך שהיא התעוררה פעמיים כדי להניק)
אתאר לכם את מה שעבר במחשבתי: אני צריך לצאת בשמונה. איך אני אספיק? אני חייב להעיר אותה, היא צריכה לעזור לי. אחרת איך אספיק? אבל מצד שני, מסכנה, היא בטח עייפה, אם אעיר אותה היא תתאכזב ותכעס, טוב, אני לא אעיר אותה, אנסה להתארגן מהר.
עוברות עשרים דקות, הילדים מתעוררים, צריך להתחיל להתארגן. אני מכין להם את השוקו של הבוקר, מנסה לא להעיר את אשתי, מדי פעם מגניב מבט אל השעון. אני מעיר אותה בדקה התשעים ושתיים. ככה, היא לא תוכל לומר שלא ניסיתי אני אומר לעצמי. כמובן שאיני מצפה שדברים ישתבשו, הרי אני חייב לצאת בשמונה.
דקה אחרי שאשתי מתעוררת, הילד החדש שלנו מתעורר אף הוא ורוצה לינוק. אני מתחיל לזוז בחוסר שקט. זה לא היה בתכנון שלי. תכננתי שהיא תקום, תלביש את הילדים, ואני אקח את אחד מהם ואשאיר אותה להתארגן את הארגונים הסופיים.
היא מטפלת בו ברגיעה, ואני מתחיל לרטון. את יכולה לעזור לי עם פנינה אני שואל, ספק שואל ספק דורש.
לא, אני מניקה את גלעד עכשיו. היא מסבירה. השעון מורה על רבע לשמונה. אני צריך להלביש את פנינה, ויותר גרוע, אני צריך לבחור בגדים. למה היא לא יכלה לבחור בשבילי בגדים רטנתי בתוך ליבי, מה, היא לא יודעת שאני מתקשה בזה?
אני מתחיל לחטט בלחץ, אני לא טוב בזה, וקשה לי עם זה, אני מתקשה לעמוד במבוכה הזו שאומרים לי שזה ממש, אבל ממש לא מתאים, זה קשה לי להיות ילדותי, נכשל, לא מצליח. הלחץ גובר. אני מוצא משהו. שם.
הולך לסלון, אשתי עושה פרצוף. אני שונא את הפרצוף הזה. מגיב בלחץ - אז למה לא בחרת לה בגדים בעצמך?, לפחות תחליף את המכנסיים האלה, היא אומרת וזורקת לי איזה מכנסיים אחרות. השעה כבר שמונה, הילדה עוד לא במעון, ואני עוד לא בתפילה.
למה אתה כועס עלי ככה, אשתי שואלת.
אני מנסה לומר שהכעס הוא לא עליה אלא על כך שהתוכניות שלי לא נעשו כפי שתכננתי.
לאחר התפילה, אני יושב כאן בפורום, וקולט את שרשרת האירועים באופן אחר.
1. הצורך שלי בריצוי אשתי התנגש עם הצורך שלי בריצוי המשגיח בישיבה, או ליתר דיוק הציפיות להתנהלותי בישיבה, במצבים כאלה אני נוטה לרצות כמה שיותר כל צד, וכשהדבר אינו אפשרי, אני מתמלא כעס ותסכול.
2. אני מתקשה להודות בחולשה, הצורך שלי בשליטה גורם לי לנסות להישאר חזק גם במקומות בהם אני חלש. וכך, במקום לומר בפה מלא - אני צריך עזרה, אני מצפה שידעו שאני צריך עזרה, ושקשה לי. ומצפה שמי שאוהב אותי באמת יכיר את חולשות בלא שאצטרך לומר אותם. כשזה לא קורה - אני מרגיש דחוי.
3. כשאני מנסה לעשות משהו שאני חסר ביטחון בו הדימוי העצמי שלי באותו רגע שברירי. כל מילה קטנה עשויה לפורר את הכל. מספיק עיקום אף כדי שאני ארגיש שעשיתי טעות איומה. וכך, אני מצפה, שוב שיעריכו את כל מה שאני עושה, ואיני מסוגל ללמוד תוך כדי ניסיון ולקבל עצה מאנשים מנוסים.
אני מתפלל לאלוהים. אבא, בבקשה ממך טע בי אמון בעצמי הערכה עצמית ושלמות פנימית כך שלא אצטרך את האחרים כדי לאהוב את עצמי. עזור לי להכיר את גבולותי ואת חולשותי ולקבל אותם, כדי שאוכל להודות בהם ללמוד להיעזר באחרים וממילא להצליח לעזור ולתת ולא רק לעסוק בריצוי אינסופי.
נתן במתנה
,
