צעד 'שמונה וחצי': "ביקשנו את הנכונות לסלוח לכל האנשים האשמים בעוולות האמיתיות או הדמיונות נגדינו וסלחנו לכל אחד מהם".
לעתים קרובות אנחנו קולטים שהאנשים שעשינו להם עוול אשמים בעצמם בעוול אמיתי או דמיוני נגדנו... אי-שם בין עריכת הרשימה לבין בקשת המחילה, ישנה דרישה בלתי כתובה שנסלח (אף שלפעמים נראה כי עלינו לבקש מחילה לפני שאנחנו יכולים לסלוח) אנחנו מגלים שאנחנו חסרי-אונים מול הטינה וחוסר היכולת לסלוח בדיוק כפי שהיינו מול התאווה, המין או התלות. מה עושים? מתרגלים את הצעדים על הנושא, כמו על כל דבר אחר.
אנחנו נוקטים את פעולת הסליחה... רובנו מעולם לא מרגישים סלחניים עד שאנחנו עושים את הפעולה הפנימית הזאת של ויתור על הזכות לנטור טינה. על ידי תרגול סליחה בלבנו בזמן שאנחנו חושבים על האנשים האלה, ואחר כך בקול רם, אנחנו סולחים לכל אדם ברשימה שלנו וממשיכים לסלוח להם בכל פעם שהטינה חוזרת. אולי נרגיש שהכרחי לסלוח ולהתפלל עד שנרגיש חופשיים מהטינה. הנכונות ומתנת האהבה אכן באות אם אנו מתמידים...
טינה ובני הלוויה שלה, עוינות וכעס, אינם רק סימני ההיכר של המחלה הרוחנית שלנו, אם איננו מוותרים עליהם, הם הופכים לחבוּת, לאחד המכשולים הגדולים ביותר שלנו. למה לסלוח? לדידנו זה פשוט מאוד. אם איננו סולחים, לעולם איננו משתחררים. אם איננו סולחים, לא סולחים לנו; אנחנו נשארים כבולים לעוולות שלנו, לא מסוגלים לשחרר את עצמנו, לעזוב את הצינוק האפל של עברנו ולצעוד אל אור השמש של האהבה. (צעד 'שמונה וחצי' מתוך: הספר הלבן ו 12 ו 12)
- - - - - - - - -
'חידוש גדול' – עליך לסלוח. יופי, מה זה? איך עושים את זה? ועוד למי שירד לחיי? לכל אחד מהם? הסבירו לי שזה ויתור, ויתור על מה שאלתי, הסליחה היא ויתור על הזכות שלך להיפגע. או יותר נכון, ויתור על הזכויות המגיעות לך כתוצאה מהפגיעה שפגעו בך... אהה, אין לי 'זכות' כזו? יש לך, נעניתי, אבל מוצמד לה מחיר. אתה רוצה לשלם אותו? מחוסר ברירה עניתי שלא. טוב, אז איך משיגים את הויתור הזה? הקשיתי, אמרו לי תתפלל, תבקש למענם את מה שהיית רוצה לעצמך, התפללתי.
עדיין, בכל פעם שהרגשתי נכונות, 'הצודק' שבי התקומם... זה לא בסדר, בעצם הסליחה אתה נותן אישור שהוא פעל נגדך כשורה... וכאילו שצבר ביטחון, הקול הפנימי הזה התגבר והמשיך לטעון באופן מחלים... - לא, אתה כבר לא שטיח, עליך ללמוד 'להציב גבולות', זו ההחלמה שלך (!) בתוכי ידעתי שהשטויות הללו מומצאות על ידי האגו הפצוע בגלל 'שהאני' פגוע. חשבתי גם שהסיבה שאיני יכול לסלוח היא שדווקא שם כואב לי כל כך. אבל זה לא הסתדר עם מקרים כואבים אחרים שכן יכולתי לסלוח.
המשכתי לעשות את מה שהציעו לי - להתפלל ולעשות פעולות הפוכות מהרצון בשביל הסליחה.
פריצת דרך היתה ההכרה שהבעיה איננה עם הפגיעות, אלא עם העובדה שאני חי אותן מחדש כל הזמן. שאני מחפש 'צדק' (נקמה?!) אני הוא זה שמחזיק בהן – על ידי 'הויכוח' איתם בתוך הראש שלי, מצדיק מאשר ומפריך – כן, איני משחרר כי הן משרתות אותי – גורמות לי לחשוב ולהרגיש שאני טוב יותר. מוכן לתת להם 'לגור' (בחינם?!) בתוך הראש שלי כי זה אומר שבגללי הם עדיין בתוך 'המלכודת'... סיפרתי לעצמי שאני 'שולט' בזה... היה עלי לחזור לצעד השביעי, להתפלל לכח העליון שיקח ממני את הרצון לשלוט ואת העלבון ושיתן לי ערך אמיתי.
ו... נעניתי, זכיתי במתנה. פתאום יכולתי לוותר על העוינות, לקבל את המציאות כפי שהיא. הבנתי שבתוכי יש חלק שמאשים אותי במה שקרה איתי. מקום שמסכים עם מה שנאמר עלי, שחושב שזה נכון, או שהצורה שהתנהגו כלפי, היא בגללי ובאשמתי. למעשה פגעתי אני בעצמי, עלי לבקש סליחה ממני... וכשסלחתי לי, כשקיבלתי את עצמי, כשהפנמתי שאני הוא לא מי ומה שאחרים חושבים עלי ומתנהגים כלפי, היה לי יותר קל לקלוט שגם את הפגיעות ספג 'מישהו אחר', איש 'שהם' רואים, לא אני... לסיכום, אחרי שסלחתי לי כבר לא הייתי צריך לסלוח לאף אחד אחר...
רק להיום: אשאל את עצמי: אני סולח? מה אני עושה כדי לסלוח?
- - - - - - - -
חברים יקרים, הנכם מוזמנים לשתף בדרך שלכם אל הנכונות והסליחה. אפשר גם לשאול את מי שחווה נכונות וסליחה איך הוא הגיע אליהם. ישנם חברים שחוו את הצעד הזה. נא שתפו בניסיונכם בצעד השמיני וחצי.
בהחלמה.
