נכון, למה באמת להפסיק להשתמש בתאווה? זאת לא שאלה רטורית אלא שאלה רצינית ביותר, ועד שלא תהיה לנו תשובה טובה עליה - לא נוכל להתקדם הלאה. התשובה לשאלה הזאת היא בעצם החלק השני של הצעד הראשון "אבדה לנו השליטה על חיינו", במובן הכי פשוט שלו (לפני ההסברים והפשטים שאנחנו יכולים להכניס לזה בהמשך הדרך).

כדי להתחיל בהחלמה אנחנו נדרשים להודות בפני עצמנו בשתי עובדות:

א. אנחנו חסרי אונים מול התאווה.

ב. אבדה לנו השליטה על חיינו.

את החלק הראשון כבר הבנו כאשר ראינו כמה אין לנו סיכוי מול התאווה, וגם כאשר הבנו מה המחלה עושה לנו, ממה היא מורכבת ולמה כל כך קשה להתמודד איתה. כעת הגיע הזמן להפנים את החלק השני, ולהודות שאבדה לנו השליטה על חיינו. כאשר נודה בדבר מזעזע שכזה, נהיה פתוחים ומוכנים לעשות הכל, ואז נוכל להתקדם אל עבר הפיתרון. אם לא נפנים שאבדה לנו השליטה על החיים - לא נחלים, גם אם נפנים לחלוטין שאנו חסרי אונים מול התאווה.

זאת הסיבה בגללה מציעים לנו לכתוב את הצעד הראשון שלנו, שזה בעצם לכתוב את ההיסטוריה שלנו מול התאווה וההתמכרות, אבל עם דגש על ההשלכות והמחיר ששילמנו ואנחנו עדיין משלמים בגלל השימוש בתאווה. אנחנו לא סתם מספרים סיפור יפה שלא נוגע לנו, אלא עושים חשבון נפש שבו אנחנו שואלים את עצמנו מה הפסדנו בגלל התאווה? לא משנה כעת מה הסיבה בגללה רצינו להפסיק בפעם הראשונה, משנה מה המחיר הנוכחי.

אבל בשלב הזה בדרך כלל צצה בעיה. הענין הוא שאנחנו סובלים מהכחשה והונאה עצמית, ולכן רובנו כאשר הגענו לנקודה הזאת לא באמת חשבנו שיש לנו בעיה נוספת חוץ מאשר התאווה. הרי הצלחנו לשמור על חזית חיצונית נורמלית, המשפחה שלנו בדרך כלל לא התפרקה, ולא היינו זרוקים חסרי בית עם בקבוק אלכוהול ביד. "בסך הכל" אנחנו מאונני מקלדת וצופים בפורנו... נכון שזה גורם לי כל פעם הרגשה נוראית, ריקנות, תחשות אשמה, בגידה, פחד, ותיעוב כלפי עצמי, אבל זה הכל.

אז זהו שלא. אם נבדוק את עצמנו לעומק וניעזר בנסיונם של אחרים, נוכל לראות את התמונה המלאה. המחיר כולל את הנזק הנפשי שלנו (הרגשות השליליים שמלווים אותנו), הנזק הרוחני שלנו (הניתוק מעצמנו ומאלוקים), הנזק המשפחתי (ריחוק מהאישה והילדים), הנזק הכלכלי (אלפי שעות מבוזבזות) וכן הלאה ניתן להמשיך בכל שטח של החיים שלנו. פתאום מתברר שאותה אוננות איננה סתם אוננות, מדובר על תופעה שהורסת אותנו מבפנים וגורמת לנו נזק עצום.

(ניתן להיעזר בספירת המלאי הבאה: forum.gye.org.il/index.php?topic=5939.msg62081#msg62081)

פתאום אנחנו מבינים שיש כאן עסק רציני. לא מדובר רק על רצון להפסיק לעשות עבירה, ממש לא. מדובר כאן על מחלה שמאיימת להרוס לי את החיים. ככל שאנחנו משקיעים יותר בבדיקת ההשלכות של השימוש בתאווה על החיים, אנחנו מגלים יותר נזק, אבל גם מבינים דבר נוסף: אנחנו מבינים שהמצב רק יילך ויחמיר. כל נזק שכבר ספגנו, יהיה רק יותר גרוע כאשר יעבור הזמן. לדוגמא אם כעת אני מרגיש פיצול אישיות וגועל מעצמי, הרגשות האלו רק יחמירו ככל שאמשיך להשתמש, כי אם בתור אבא אני מרגיש נורא כשאני צופה בפורנו, איך ארגיש בתור סבא צופה בפורנו?

תמונת המצב העולה מהצעד הראשון אינה נחמדה. היא מציגה לנו את עצמנו במראה בצורה אמיתית, ומסתבר שנדפקנו ובאמת אבדה לנו השליטה על חיינו. לא משנה אם רק אוננו או רק צפינו בפורנו או שניהם, אין לכך משמעות. מה שמשנה זה רק שני דברים: א. שאנו חסרי אונים מול התאווה. ב. ש(כתוצאה מכך) אבדה לנו השליטה על חיינו.

אני מגדיר את עצמי איש עסקים די טוב.
( אמנם יש לי מינוס בבנק. אבל בגדול בהתנהלות אני לא עושה הרבה טעויות ).

ואני תמיד מתוסכל. למה לעזאזל כשזה בא לתאווה אני עושה עסקאות על הפנים אחד אחרי השני.
מוכר בעד נזיד תאווה את עצמי, נשמתי, נפשי, רגשותי, אשתי, ילדי, כספי, שלוות נפשי, שמי הטוב, עתידי, תורתי ותפילותי, אלוקי... את כל אלו אני מקריב בעד "פיקסלים ודימיונות". זו עסקה גרועה!

איבדתי צלם אנוש. הכוונה איבדתי את סולם הערכים שאמור לשמש לבן אנוש. חבר בהחלמה שיתף שהוא רוצה הפסקת אש. כדי שהילדים כבר יצאו בלילה מהממד שזה גם החדר שינה אצלם בבית... הזוי מטורף. אלו הם השיקולים והערכים למכור כמוני.

חוסר השפיות מעורר בי דחיה כל כך גבוהה לעצמי וסתירה פנימית כה עזה עד שהוא אוכל כל חלקה טובה בי. זה וירוס קשה. מחלה.
אני זוכר כמה פעמים שאשתי היתה חולה והציעה לי להתרחק כדי לא להידבק. ואני באדיקות של חמאסניק מתעלם מהצורך שלה לנשום אויר צח בעודה משתעלת ומתעלם מהסיכון שלי להשתעל לדבוע אחר כך... פעם אחת ירדו לה דמעות מרוב החנק שלי. אז הבנתי שחוסר השפיות השתלטה עלי לגמרי.

כשמדברים על חוסר שפיות, באה ההכחשה וטוענת, אבל הרי אני כל השבוע בריא ורק פעם אחת או פעמיים בשבוע יש איזה התקפה קטנה. באחוזים זה אולי 5% אז מה הסיפור הגדול? איפה הבעיה?
מה איכפת לי להמשיך את החיים של 95% שפיות ורק 5% חוסר שפיות. הרי בטח כל העולם כך ועוד גרוע מכך?

על כך אענה בשיתוף אמיתי ששמעתי השבוע.
חבר מהתכנית, מכור בין היתר ל"צפיה בסרטים בעת נהיגה ברכב".
אמנם הוא עשה תאונה השבוע. כשהוא נוהג ברכב שאפילו לא שלו.
אבל גם הוא טוען. שרק 5% מהזמן הוא מצליח להתרכז בסרט... שאר הזמן הוא הרי שפוי! עסוק בלחפש את השניה המתאימה להוריד עיניים מהכביש.

האם מישהו כאן מתחבר לעוצמות של 100% חוסר שפיות?

אני אישית מרגיש את שני חלקי הצעד הראשון, עשיתי אותם, כן, הגעתי לחוסר של שליטה!
ביליתי במחשב שעות, עד השעות הקטנות של הלילה, הייתי מת מעייפות והמשכתי לראות סרטים... חפשתי תאווה...
דפדפתי באתרים בלי סוף!. פורנו לא ראיתי כמעט, אבל כל הזמן חפשתי תאווה שיש בה אהבה מדומה...
גיליתי שהגזמתי, שאבדתי שליטה!

אך עדיין המשכתי לאונן, המשכתי להיות במחשב, לחפש, למצוא, לאונן... למה?!
באמת אומר, אין לי תשובה, אני לא יודע, גם הדברים שרשמתם כאן לא גרמו לי להפסיק...
אז מה כרגע גורם לי להפסיק ולא ללכת לזה עכשיו?
דבר אחד ואולי יותר- הראשון הוא אלוקים! אבל באמת, אני משתדל לתת לו להכנס אלי, להרגיש אותו, לדבר איתו, לחוש אותו יותר.
הדברים האחרים: שמחה! שליטה עצמית! חסימה בדברים שקשה לי בהם! לימוד תורה! חיבור לחברים! רצון להיות נקי רק להיום!
ולמדתי לשחרר... להרפות את המחשבה שלי... לא כל הזמן להיות לחוץ להישאר נקי...
חוץ מזה, הרבה תעסוקה וידיעה מה אני הולך לעשות ברגעים הבאים... אם לא השיעמום יעשה את שלו...

החלק השני של הצעד הראשון הוא נראה לי פשוט מאד

וכי אדם שבטוח על עצמו שאינו שווה כלום ,וכי יכול אדם כזה לחנך ילדים או לפרנס משפחה.

הלוואי והייתי טועה בנקודה זאת אך אצלי נראה שהחלק הזה יותר פשוט אצלי.

לקח לי באופן אישי להיות בתכנית 4 חודשיים ולא הבנתי מה רע? מה עשיתי "אוננתי" זה הכול בגלל זה.........
עד שהבנתי חוויתי על הגוף שלי, כשאני משומש, אני לא רואה, לא מרגיש, מת מהלך,
לא ראיתי במחלה שהזוגיות שלי הרוסה לגמרי, אין לי קשר עם ילדי, מחפש כל הזמן ריגושים מחוץ לבית, מצב כלכלי מינוס של המון כסף, וכשאני נמצא במצב של שימוש אני לא מודע לעצמי אני לא יודע כל זה.

ולמה להפסיק, אני לא יודע אייך קשור האוננות לכל זה שכתבתי למעלה,
אבל מתי שאיפסתי את הספירה כל המחלה שלי חזר,
נמאס לי מת שהולך.

יש אימרה על כך שאת כל הצעדים אי צורך ואין למעשה אפילו אפשרות לעשות אותם באופן מושלם. התכנית היא תכנית להתקדמות רוחנית ולא לשלימות רוחנית. אבל יש צעד אחד שאותו חייבים לעשות מושלם - הצעד הראשון. זהו הצעד בו אנו מודים כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי חיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול.

אבל למרות זאת, למרות שהצעד הראשון הוא היסוד של כל תכנית ההחלמה, אסור לנו להיתקע שם. אם נשקיע רק בצעד הראשון ולא נתקדם הלאה לצעדים הבאים, זה כמו בנין שיש לו רק יסודות, ולמרות שהם חזקים מאוד - אין איפה לגור.

הצעד הראשון הוא הצעד היחיד מתוך 12 הצעדים שמתייחס לבעיה. אחריו יש את הצעד השני שנותן לנו בתמצות את הפיתרון, ולאחר מכן הצעד השלישי בו אנו צריכים לקבל החלטה עקרונית האם אנחנו מעוניינים בפיתרון שהוצע לנו. מכאן ולהבא כל שאר הצעדים הם היישום של הפיתרון עצמו. אז את הצעד הראשון הבנו בפוסטים הקודמים, וכעת הגיע הזמן להתייחס לפיתרון.

בחלק של הבעיה (הצעד הראשון) דיברנו על כך שהמחלה הזאת שנקראת התמכרות (כל התמכרות שהיא) מורכבת משלושה בעיות שביחד מרכיבות את הקשר הסבוך הזה: פיזי (אלרגיה), נפשי (אובססיה), רוחני (ניתוק). החלק הפיזי אין דרך לרפא אותו (ורק הזמן עושה את שלו ליצור שינויים במוח שלנו שיחזרו להיות דומים ככל האפשר למוח של אדם שאינו מכור). החלק הנפשי גם הוא כמעט בלתי ניתן לטיפול (אבל המשך הצעדים, בעיקר הצעדים ארבע עד שבע שעוסקים בפגמי האופי שלנו משפיע עליו כמובן).

החלק היחיד שניתן לרפא הוא החלק הרוחני, ומה שגילו האלכוהוליסטים הראשונים זה שדוקא החלק הזה שהוא הכי פחות ברור בסיפור והכי פחות מובן לנו, הוא המפתח והוא הפיתרון לכל שלושת הבעיות שלנו שמרכיבות את ההתמכרות.

בצעד השני עדיין לא מספרים לנו מה כולל הפיתרון ובודאי שלא מדריכים אותנו כיצד ליישם את הפיתרון הזה באופן מעשי. כל מה שאומרים לנו זה שיש אנשים שהלכו לפנינו בדרך הזאת וגם הם נכנעו בפני הבעיה הסבוכה הזאת, וכאשר הם אימצו את הפיתרון הרוחני, אז אותו כח גדול מהם - החזיר אותם לשפיות דעתם. אז אם אנחנו רוצים את אותו דבר שיש להם, אנחנו כבר יודעים מה הפיתרון: לא נסיון נוסף של כח הרצון שלנו אלא בדיוק הפוך - פניה לכח שגדול מאיתנו, שהוא יחזיר אותנו לשפיות.

הצעד השני דורש אמונה, כיון שכאשר אנו מגיעים לתכנית אנחנו לא מבינים איך כח גדול מאיתנו יחזיר אותנו לשפיות, ולא מבינים למה בכלל קשור כאן הכח הגדול הזה, לא מבינים מה זה מחלה רוחנית, ולא מבינים איך מתרפאים מאותה מחלה. בדיוק לכן אנחנו זקוקים לאמונה. בשלב הזה אנחנו לא יודעים שיש לנו סיכוי אלא מאמינים בכך.

איך מגיעים לאמונה הזאת? הדרך הטובה ביותר היא לראות אנשים אחרים שזה עבד עבורם. ישנם הרבה דברים בחיים שלנו שאנחנו לא יודעים אלא מאמינים, והסיבה לכך היא כיון שראינו אחרים שזה עבד עבורם. למשל כל פעם שאני רואה את המחוג של הדלק ברכב יורד למטה מידי, אני עושה פעולה שאני לא מבין וגם לא אוהב ואני נכנס לתחנת דלק ונפרד בצער מסכום כסף נכבד. אני לא מבין איך הדלק מניע את הרכב, אבל אני לא מנסה להיות חכם ולתדלק במים. אני פשוט עושה את מה שאחרים אמרו לי שעבד עבורם, ומאז שעשיתי את זה בפעם הראשונה - זה עובד גם עבורי.

אבל לפני שהחלטתי להיכנס לתחנת דלק ולבצע את הפעולות ואז לרכוש אמון בתהליך, הייתי קודם כל צריך אמונה. זה מה שדורשים מאיתנו בצעד השני: שנאמין שיש פיתרון למחלה שלנו, ושהפיתרון הזה הוא לא פיזי ולא נפשי אלא רוחני. זהו אותו כח גדול שיכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו.

אני מחכה בקוצר רוח להמשך ההסבר על הצעדים ומתוך דבריך אני מבין שאני צריך ביטול עצמי מוחלט כלפי ההתמודדות עם התאווה ופנייה לאלוהים לשם קבלת היכולת להתמודד עם התאווה והאפשרות לחיות חיים נורמליים . אני 0 אתה 1 ורק בזכותך אלוהים יקר אקבל 10 בהתמודדות מול התאווה, האם לכך התכוונת סוד יקר ,תודה רבה על העזרה.

תודה על התזכורת, לא יצא לי להמשיך לאחרונה, אבל אשתדל לכתוב מחר את ההמשך לפחות על צעד שלישי.

בעיקרון מה שאתה כותב הוא בדיוק המהות של הצעדים הראשונים. אני נכנע כאשר אני מבין שאני לא יכול יותר להילחם בתאווה וגם לא מסוגל לנהל את החיים שלי, ולכן אני מוסר את הכל לידי אלוקים.