הנה משהו שקרה לי היום. הייתי בנסיעה על כביש מהיר ומסוכן, לא מסוכן מבחינת הבטיחות של האספלט והרכבים, בזה הוא דוקא עשה רושם חיובי מאוד, אבל הוא מסוכן מצד המיקום שלו והקירבה למקומות שבהם נפלתי בעבר, מה שהופך אותו לטריגר עבורי, כיון שהוא מעלה איתו זכרונות מימי המחלה.
אחרי כמה דקות על הכביש שמתי לב שהמחשבות שעוברות לי בראש הן מחלות של מחלה ולא החלמה. בלי לחשוב אפילו רגע, הרמתי טלפון לספונסר שלי, כיון שאני יודע היטב שאני לבד לא מסוגל להתמודד עם שום רמה של תאווה, גם אם זה משהו חלש וראשוני שנראה לא מפחיד בכלל ולא מגלה סימנים שהוא הולך להפוך להתמודדות קשה ומתאגרת. ככה אני, חסר אונים לחלוטין מול התאווה וחייב עזרה של כח גדול ממני. אני כשלעצמי לא שפוי לחלוטין כאשר מדובר על ההתמכרות שלי, ולכן אני חייב ראשית כל - לצאת מעצמי ולבקש עזרה.
כאשר הספונסר ענה לי הוא שאל האם זה דחוף כיון שהוא באמצע משהו, ועניתי שכן אבל אגזול רק דקה אחת מזמנו. פירטתי בתמצות את המצב שלי, הודיתי שאני חסר אונים ואמרתי שאני צריך עזרה.
הספונסר הגיב שהטלפון שהרמתי הוא הדבר הנכון, ובכמה מילים הזכיר לי שהתאווה נותרה בדיוק כפי שהיא היתה כאשר עזבתי אותה בפעם האחרונה לפני 1,021 ימים. אני ניסיתי להשלים את המשפט שלו ואמרתי: "כן, היא היתה כואבת", אבל הוא אמר שלא לכך התכוון אלא לעובדה שהתאווה לקחה לי את החיים אז, והיא תיקח לי אותם גם היום אם אחזור לשם. הודיתי לו על התזכורת ועל הזמן שהקדיש לי והמשכתי הלאה בדרכי.
כשניתקתי את הטלפון קלטתי שזה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע. המחשבות שעברו לי בראש לפני שהרמתי את הטלפון היו על כך שאם היום הייתי חוזר לשימוש בתאווה, זה היה אחרת. חשבתי שהכאב היה נשאר, אבל החיים שלי לא היו מתפרקים שוב. איך זה הגיוני? זה לא. אבל זה מה שהמחלה סיפרה לי באותם רגעים. המילים ששמעתי בטלפון היו בדיוק במקום, כשנאמר לי שהבעיה שלי היא לא רק הכאב אלא שהתאווה פשוט גוזלת ממני את חיי.
האם לספונסרים יש רוח הקודש? כנראה שלא, אבל אלוקים בוחר לדבר איתי בכל מיני דרכים ואחת הדרכים היא דרך אנשים אחרים. מה שאני צריך לעשות זה רק להקשיב. זה כמו מכשיר רדיו, הגלים נמצאים באויר ורק צריך לכוון אותו ולהיות בשקט - ואז שומעים. אלוקים מדבר אליי כל הזמן, אבל אני צריך להיות בשקט ולכוון את עצמי לתדרים הנכונים. אם אני עושה את זה - אין ספק שגם אשמע מה יש לו לומר לי.
