אתמול, חזרתי הביתה בשעת לילה מאוחרת. אמרתי לעצמי אסירותודה על כל כך הרבה דברים שהשתנו ללא היכר מאז שנכנסתי להחלמה בשנתיים ושלושה חודשים האחרונים. ראיתי איך חלק גדול מהתאווה שלא האמנתי שאני יכול להסתדר רגע בלעדיה פשוט יכולה לעמוד בצד. אני יכול להיות עם מחשב פתוח ולא להיכנס לתמונות לא צנועות, יכול ללכת ברחוב ולא לשוטט כל הזמן, ואפילו מצליח לוותר על התאווה בבית, מה שלא האמנתי שיכול לקרות... כל זה כמובן בנוסף לשחרור העצום מהכעס והטינות ושאר פגמי האופי שכמעט העבירו אותי על דעתי...
ואז, תוך כדי שאני מלא אושר מההחלמה שאלוקים שלח לי אני רואה למולי מישהי עומדת ומחכה לטרמפ... בשבילי זה משהו שמעורר את התאוה. אשה שבסך הכל רוצה עזרה להגיע ממקום למקום, עבורי, כאדם חולה, היא בעצם תחליף לאלוקים שתוכל להוציא אותי מהבדידות ולתת לי הערכה שליטה וסיפוק... 
באותו רגע יכולתי לשכוח מכל ההחלמה שלי ולקחת את אותה אשה בטרמפ, מתוך תחושה שאני יכול להסתדר לבד. מזל שהייתי בטלפון עם ספונסי ושיתפתי אותו קודם לכן שאני עובר במקום שמסוכן עבורי, וישישאר אתי על הקו...
ואז שאלתי את עצמי -  למה אלוקים עשה אותי חסר אונים מול התאווה, וגם כשהוא שחרר אותי מחלק גדול מהתאווה עדיין השאיר אותי חסר אונים מול הטרמפיסטיות? זה היה כל כך מושלם להישאר באופוריה של ההחלמה , למה לכל הרוחות אני חייב את חוסר האונים???
ואז הבנתי את התשובה -
האגו שלי כל כך גדול, הוא לא מאפשר לי להאמין שיש כח שהוא גדול ממני, שיש מישהו שנמצא מעלי ואוהב אותי ויכול לעזור לי - תמיד הייה לי קשה עם צעד 2. גם בזמן שהייתי בהחלמה נסיתי לשלוט בכל מה שקשור להחלמה שלי ולזקוף מה שאני יכול לזכות האגו שליץ
למדו אותי שאם קשה לי עם צעד מסויים כנראה הצעד הקודם לי גם כן חסר, ואז הבנתי אם אני רוצה באמת להאמין שיש כח שהוא גדול ממני אני חייב להודות שאני לא יכול להסתדר לבד. אין לי את היכולת להודות שאני לא יכול להסתדר בחיים לבד. כל דבר הרי ניסיתי לעשות לבד בלי לבקש עזרה. כדי שאוכל לפנות לאלוקים אוהב כדי לבקש עזרה אני חייב באופן מוחלט להודות כי ישנו דבר אחד ולו הקטן ביותר שבו אין לי סיכוי, שהרי אם יש לי סיכוי אז אין לי סיבה להאמין...
מהי בעצם אמונה?
להאמין פירושו - להבין שיש משהו שהוא מעל כל ההשגה והשליטה שלי, משהו שלא עובר דרכי, אלא הוא גדול ממני באמת.
האגו שלי מתקשה לקבל זאת, ולכן אני חייב הוכחה מוחצת שיש משהו שהוא גדול ממני. היום אני יכול להודות בצעד הראשון שלי כי התאווה גדולה ממני ואני מבקש לקבל את העזרה של אלוקים!

לב טהור

תודה.
מזכיר לי מאוד את החוויה שלי במעידות שהיו לי בשבועות האחרונים.
תודה על הדברים.
התחברתי

נתן במתנה

תודרבה. ככה אצלי. הספונסר שלי לימד אותי שלכן אומרים בצעד השני 'הגענו'. זה תהליך. הוא נע קדימה ואחורה. זה שהאמנתי אתמול או בפעם הקודמת לא אומר כלום על האמונה עכשיו. אם אקח את האמונה של קודם ואתמול, ואפעל איתה בכאן ועכשיו 'הלמה' ירד, והעזאזל יתחלף ל - "וואו, אני חסר אונים". בהחלמה.

תודה. ברגע שראיתי את הכותרת הזדהיתי מאוד. מתאים לנפילות שהיו לי ביום שלישי ושישי האחרונים. למה לעזאזל אני כזה חסר אונים? תודה לתכנית מדהימה שאני משתדל להמשיך איתה בעז"ה ולכל החברים האהובים.