בס"ד                                                             

הרבה לפני שהבנתי מי אני ומה עשיתי הייתי זיקית. כן, בדיוק כמו אותו שרץ עם העיניים המשונות בדמות ארובה, התאמתי את עצמי לסביבה שבה הייתי. במהירות הבזק זיהיתי את העומדים בפני, מה יש  ומה אין להם, בחלקיקי שניות עמדתי על הפוטנציאל הגלום (או שלא) מהאירוע והבריות ופעלתי בהתאם. בדיוק כמו זיקית, עטיתי על עצמי את ארשת הפנים הנכונה, אמרתי את המילים התואמות, שמתי אוזני כאפרכסת (עד שאיבדתי סבלנות) והקשבתי 'לשטויות' בנימוס מעושה. עד שהשגתי את מבוקשי.

'מבוקשי' השתנה גם הוא בהתאם למי שהייתי באותו הרגע. לא רק בדמות המשוחקת, גם בתכונות הנפש שבאו לידי ביטוי באותם הרגעים. לדוגמא, אם באותו היום השתמשתי כהוגן והרגשתי ייסורי מצפון, הדרך הטובה לסלק ממני את הרגשת הרָשָע היתה להיטיב. אם סבלתי מתחושת ערך נמוך הלכתי להרשים. וכן הלאה  על זה הדרך. לא ידעתי את כל זה. רק ממבט לאחור ולאחר פרק זמן משמעותי של החלמה יכולתי לזהות את דפוסי הפעולה שלי.

הצעדים ארבע עד שבע סייעו לי רבות (4 - חשבון נפש אישי. 5 - שיתוף אדם קרוב במה שכתבתי בצעד הקודם. 6 - הכרת הדפוסים המעוותים ונכונות לשחרר את האחיזה בהן. 7 - בקשה מכח עליון לשיחרור וגיבוי הבקשה בפעולה) השינוי לא התרחש ברגע. בהתחלה לא ראיתי 'בזיקיות' שלי בעיה. היו לי המון הסברים למה המשחק הזה היה נחוץ (כדי לא לפגוע.. תכל'ס עזרתי..) עם הזמן, כשחשתי אי נוחות עם חוסר הכנות הזה התחלתי לשתף. אחרי. פעם אחר פעם תפסתי את עצמי משחק משהו שאני לא, וזה כאב לי.

הספונסר שלי אהב אותי גם שם. לא שפט אותי. ההפך, סיפר לי על 'הזיקיות' שלו. איפה הוא טעה ומה הוא עשה כדי שלא יטעה עוד באותם הדפוסים. כל מה שצריך זה 'להכניס גם לשם את אלוקים'. איך? כמו תמיד. צעד 1 - להודות בחוסר אונים (הודיתי) צעד 2 - הגעתי לאמונה שכל יכול מסוגל לשחרר אותי גם 'מהזיקיות', וצעד 3 - החלטתי לוותר על הצורך והמחשבות על  מה שאני כביכול מקבל מההתנהגות הזו.

ואז עברנו לשלב הבא. בחנו את המקרים האחרונים וניסינו להבין מה זה נתן לי (ערך. שייכות. סיפוק) ואז היה אפשר גם להתקדם לקראת שינוי אמיתי. התחלתי לעשות פעולות הפוכות. בהתחלה זה היה בעיקר לשתוק. זו היתה פשוט הפעולה ההפוכה הכי נפוצה שלי. בא לך לדבר? תהיה בשקט... אתה מנסה 'לשאוב'? תקשיב. רוצה לקחת? תן. זה עבד. הייטב. הפסקתי עם ההתנהלות הזיקיית שלי.

היה גם שלב שבו תפסתי שבכלל לא הייתי זיקית. רק חשבתי שהייתי. זה אני. אדם מגוון שיש לו זהויות רבות. שלא תבינו לא נכון, שיחקתי שיקרתי והפכתי לאמן אשליות אמיתי (שמשלה בעיקר את עצמו) ונוכל שמרמה את כל צופיו, אבל הבסיס היה אמיתי. לא סתם הצלחתי במשחקי. הוא פשוט היה אמיתי. זה מה שמאפשר לי כיום להתחבר לסוגים שונים של אנשים. הם חלק ממני. גם הספונסיים שלי. פתאום שמתי לב שלא לחינם (לא חשבתי על זה עד אז) הם מגוונים. בעלי רקע וסגנון שונים מאוד. ממני, וזה מזה. כל אחד מהם מפגיש אותי עם היבט מסויים הקיים בי. כך גיליתי שאני כן זיקית. כפי שהיא לא משחקת את צבעה אלא מראה את הגוון האמיתי הספציפי שקיים בעור שלה, כך אני. מביא בזמן נתון לידי ביטוי, חלק מסויים באישיות שלי.

תגיד, גם איתי אתה זיקית?! - - - אם לא הבנתם, השאלה הזו באה מכיוונה של אשתי כששיתפתי אותה ברעיון המרכזי של הפוסט הזה. לאחר רגע של מחשבה עניתי לה שכן. אני לא משחק שום דמות איתך אבל בהחלט יש בי כמה זהויות שבאות לידי ביטוי בקשר שלנו; בעל. חבר. שותף. בכל סיטואציה היבט אחר בא לידי ביטוי. וזה לא רק איתך, המשכתי לחשוב בקול, כך זה גם במפגש שלי עם עצמי. אינני חד גוני. בחוויה שלי אותי יש גוונים. התובנה הזו ריגשה אותי. חשתי שזהו עוד שלב בחיבוק הפנימי שלי. בקבלה אותי. על כולי. שוב נוכחתי לדעת שמה שהחשבתי במשך זמן לקללה יועד מלכתחילה לברכה.

תודה אבאל'ה על כול גוון וגוון.

וואו
תודה רבה אני מאד מזדהה אני מרגיש ככה הרבה שנים עוד לפני שאני בתכנית
ושמתי לב שכל פעם שאני בחברה שונה כמו בישיבה שונה אני מתנהג עם הסביבה אחרת, לאו דווקא כמו שאני רוצה אלא בעיקר כמו שמצפים ממני להתנהג אפילו אם ההתנהגות שלי פוגעת בי.
עד כדי כך שכשאני ניגש למפגש עם קבוצה חדשה של אנשים אני מצפה לראות איך אני יהיה פה ואיזה 'אני' יהיה פה.

תודה רבה על השיתוף הנפלא.

אכן גם אני זיקית לא קטנה. וגמני חושב שזה לא'כולו שקר'.
יש לי כלי רחב -'פרוץ' לקבל המון גוונים של אורות.
הכלי הזה היה חלק מהבעיה. לשמחתי יש תקווה לתיקון ולהופכו לחלק מהפיתרון.

אני זוכר את עצמי כחתן נאנק תחת המטלה לבחור זוג פמוטים.
מי אני?
הפמוט המודרני? הישר? המסובב? הגדול?  היקר? ואולי כולם אהובים כולם ברורים?
חוסר זהות.
הכל יפה.
בכל דבר יש יופי.
פחד להצטמצם ליופי ספציפי.
פחד לבחור ולטעות.
פחד לדחות איזה גוון של אמנות.
פחד להיות מוגדר.
חוסר זהות.
מי אני?

כיום בהחלמה, הפחד נחלש. אני מפרגן לעצמי להיות מצומצם. לא יקרה כלום אם אינני 'אין סוף'. וכי אני אלוהי???
ואם אטעה. וכי מה? אסור לטעות?!
ואם בחרתי בגוון מסויים, האין זה רצון ה' עבורי?!
כיום יותר קל לי 'לפספס הזדמנויות' ולהיות יותר מזוהה עם גוון ספציפי.

תודה רבה שהארת את העיניים.

מעניין. נראה לי שזה נכון לגבי רוב האנשים, בלי קשר אם הם מכורים או לא. יכול להיות שעבודת הדיוק והצעדים מדגישה יותר את העניין של רבדים שונים באישיות, מתוך הצורך להגיע להקשבה פנימית מדוייקת.
אותי די מעסיקה השאלה עד כמה הקשרים שלי עם אנשים שלא מודעים למצבי הם "אמיתיים", או שאני סתם מנסה לעשות רושם, ורק עם מי שמודע לכל הפגמים שלי העסק הוא לא מזוייף.
נדמה לי  שככל שאני מודע יותר לצדדים החיוביים שלי, זה מקרין כלפי חוץ. ככל שאני מעריך יותר את מה שיש לי, אנשים מהדהדים את זה אליי בחזרה. וגם אם הם לא יודעים עם מה אני מתמודד - זה לא באמת משנה. הנקודה החיובית שהם אוהבים אצלי היא לא פחות אמיתית וממשית מהחולשות שלי, וקשרים כאלה ודאי שאינם "מזוייפים".

אין ספק שכל אדם המודע לעצמו עשוי להידרש לנושא הזה בעצמו. כמכור הרגיל לשפוט את עצמו, כמי שהיה עסוק נון סטופ בהישרדות, תיארתי כאן את הדרך שלי בקבלה העצמית אותי, על כולי. חיבוק.

הבעיה שהזיקית עוקבת אחריי גם להחלמה ודופקת לי את הכנות...

אולי מה שהוא כתב כאן יוכל לעזור לך
(פלוס דיון פורה וחשוב בהמשך)

תודה אהבת על הקישור
מרגיש לי כאילו מישהו בא ושפך את הקישקעס שלי על השולחן מול כולם
זה בדיוק מה שמעסיק אותי כבר שנתיים לפחות
הזיקיות שלי
לא חשבתי שזה קשור לתאווה
אללי לי

תודה רבה אהבת' על הפוסט

אאוץ'. מקווה לקבל את זה בגישה נכונה של שינוי, בצעדים קטנים קטנים קטנים  ולא בייאוש שאני לא שם אז זה לא שווה כלום!