באנו לכאן בגלל סיבות שונות ומגוונות של אותה בעיה: שימוש בתאווה. רובנו גילינו שמדובר בשימוש כפייתי, שהוא כנגד רצוננו, וחלקנו גילינו שאנחנו חסרי אונים מול השימוש הזה, ולמרות שגייסנו את כל כח הרצון שלנו כדי להתמודד עם הכמיהה - לא הצלחנו בכך. אחרים מצאו שהם אינם חסרי אונים אלא מתמודדים עם פיתוי חזק שמצריך עזרה נוספת כדי לעמוד בו, וקיבלו את זה בשלל צורות שונות שכוללות הזדהות עם חברים אחרים, יומני מסע וכן הלאה.
אלו מאיתנו שהודו בחוסר האונים שלהם (צעד ראשון), התקדמו בדרך כלל לשלב הבא שהיה ההבנה בכך שלא מדובר על בעיה ספיציפית נקודתית אלא משהו יותר מערכתי כולל (צעד שני). משכך, הפיתרון גם הוא לא מתמקד בנקודה המסויימת הזאת של התאווה, אלא אמור להקיף הרבה יותר שטחים מחיינו, או למעשה להקיף כל שטח בחיינו. נקודת המפתח לשינוי הזה היה בצעד השלישי (מתוך 12 הצעדים) שבו מציעים לנו "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים". לא אומרים לנו למסור לאלוקים את התאווה או את ההתמודדות אלא את כל החיים והרצונות כולם.
משם המשכנו הלאה בעריכת רשימת הפגמים שלנו וטיפול בהם (צעדים 4-7), עריכת רשימת האנשים בהם פגענו והכפרה בפניהם (צעדים 8-9), המשך חשבון הנפש (צעד 10), תפילה (צעד 11), וכן עזרה לאחרים לעבור את אותו תהליך (צעד 12).
כיצד נראה השינוי הכללי המקיף הזה במבחן התוצאה? נתחיל במה הוא לא: הוא לא הופך אותנו למלאכים ולא לאנשים מושלמים. גם אחרי שנים של עבודה על כל הצעדים, אני נותר בן אדם, מה שאומר שאני לא מושלם, שאני סובל מפגמי אופי, שיש לי ימים טובים יותר וגם ימים טובים פחות, ושתמיד תמיד יהיה לי עוד מקומות להשתפר.
כעת נעבור למה כן. אני בפירוש הופך להיות אדם טוב יותר במישור שבין אדם לעצמו, במישור שבין אדם לחבירו ובמישור שבין אדם לבוראו, אבל בנוסף לכך אני הופך להיות אדם שמנצל טוב יותר את מה שאלוקים נתן לו (בכפוף כמובן לכך שאני שואף להתקדמות ולא לשלימות). במילים אחרות, למרות שהן יישמעו אולי כמעין גאווה, אני הופך לאדם מוצלח יותר. זה כמו לקחת מנוע שבמשך שנים לא עבר טיפול והוא כבר מקרטע, ולעשות לו טיפול מקיף שבו מנקים אותו, משמנים אותו, מחזקים את כל החיבורים ונותנים לו את כל מה שהוא צריך כדי שיעבוד במקסימום שלו.
אבל את הטיפול הזה אני צריך לעשות לעצמי כל הזמן, והחלמה פירושה שאני מחוייב להמשיך לטפל בעצמי בכל תחום, אפילו כשמדובר על משהו שנראה הכי לא קשור בעולם לבעיה שבגללה הגעתי לכן כמו לא לפספס צחצוח שיניים, או להתחיל לנקות עם חוט דנטלי. כי החלמה פירושה שאני מחלים מבעיה כוללת של הזנחה, והדרך לכך היא לדאוג שכל החלקים שמרכיבים את הפאזל הזה שנקרא "אני" פועלים כמו שצריך. אני לא יכול להזניח חלקים מסויימים באישיות שלי, בנפש שלי, במשפחה שלי או בגוף שלי.
לכן מתרחשת התופעה של מעבר לאוכל בריא ואורח חיים בריא אצל כל כך הרבה חברים בהחלמה, מבלי שזה יהיה חלק מהצעדים באופן פורמלי. זה פשוט מגיע מבפנים. כאשר אני אוכל חפיסת שוקולד מתוך רגע של באסה, כאשר אני יודע שזה לא טוב ואני מודע לכך שאתחרט על כך מיד כשאסיים - אני שוב פועל על פי הדחפים של ההרס העצמי שהניעו את כל העסק הזה של ההתמכרות. החלמה היא בדיוק ההיפך מכך.
