רבים מאיתנו, הרגישו חסרי ערך, לא ראויים, בודדים ומפוחדים. הפנימיות שלנו מעולם לא תאמה את מה שראינו בחיצוניות של אחרים,,,,התחלנו להרגיש מנותקים,,,מבני גילנו, מעצמנו,,מעולם לא ידענו אחדות אמיתית עם אדם אחר מפני שהיינו מכורים לבלתי אמיתי,,,

אני מצטט כאן קטע מתוך הספר הלבן שמתחיל בנושא שנקרא "הבעיה", מהי בעייתו של המכור למין, או בעצם מהי בעייתי ??!!
אתמול הייתי ביום החלמה של חברים מכורים כמוני, הרגשתי שם לא טוב,בודד,ריק,לבד,,
רציתי לזעוק את המילים הללו בקול,בזעקה שתחריש ותזעזע את כולם, אני ב-ו-ד-ד,,,
בשלב מסוים פשוט קמתי משם וברחתי-הלכתי הביתה,, לפני הסיום הרשמי,,,

אסי"ת לה' שאני כבר לא אוחז בשלב בו אני מרגיש שהשימוש יתן לי את זה, אז לא ברחתי לשם, אבל היה לי קשה.מאוד.
עשיתי על זה צעד 4 שהקל ושיחרר מאוד. שיחררתי קצת בטלפון בכינות וזה עזר.
אבל רציתי לשאול את החברים שצועדים: האם גם אתם באמת מרגישים כך ??  למה אני בטוח שרק אני מסתובב עם הבעיה הזו [יש לי אפילו ראיות חותכות לכך]? למה כולם מסביבי כל כך מחייכים ומתרגשים ואני קפוא שכשמיד שכשמסתיימת הפגישה אני רץ לפלפון כי אולי [הלוואי] מישהוא התקשר וכך יהיה לי סיבה טובה ע"מ לתקשר עם מישהוא, לחיות עם מישהוא [או יותר גרוע,, להציג כאילו שאני משוחח עם מישהוא,,,,איזה בושות לכתוב:unsure:]
למה אפילו בחדרים אני לא מצליח להשתחרר מספיק ,בעיקר כשאני לא מכיר את שאר החברים ????!!!

תודה הוי,,,

אהלן אריאל

אני רוצה לשתף אותך בניסיון שלי בנוגע לכך. גם אצלי הקבוצות החיות הראשונות שהלכתי ממש לא התחברתי. הייתי הולך רק בתור פעולה הפוכה. 

​חלק מזה כנראה קשור לשפה ולמנטליות. אמנם הזדהיתי עם החברים בנוגע למה שהם שיתפו, אבל לא הרגשתי שאני חבר שלהם. באותה תקופה חילקתי את ההחלמה שלי בצורה כזאת שהחברים מהארץ הם החברים, והקבוצה כאן היא רק כי אני חייב להיות בקבוצות חיות.

האמת - אין שום בעיה עם זה. זה יכול לעבוד, למרות שזה לא כיף. אלוקים רצה אחרת, ובמשך הזמן נפתחה קבוצה חדשה נוספת באזור, שבה מצאתי חברים ממש, וככה אני יכול לצאת מהבדידות בקבוצה הזאת.

אני משתף אותך רק שתדע שאתה לא הראשון...

אריאל היקר
מתחבר לגמרי לקושי הבדידות והתחושות לאחר המפגשים
הפתרון שמצאתי בהקשר לחברים זה לקחת כמה שיותר מספרי טלפון ולהתקשר מידי יום ובמהלך השבוע כך יוצא שבאופן טבעי נוצר קשר יותר משמעותי מהמפגשים בקבוצה

שלום אריאל, קודם כל אכתוב שהקטע שציטטת מה זה מתאים לי. בדיוק אני. דבר שני, כשקראתיי את מה שכתבת, נזכרתי שבשבת jss הראשונה שהייתי המנחה אמר שהוא מרגיש בודד ואאוטסיידר ושאל מי עוד מרגיש ככה. אתה יכול לנחש שהוקמו הרבה ידיים. בקשר למה שסוד כתב, יצא לי להחליף קבוצת בית כמה פעמים מסיבות שאינן תלויות בי כל כך ובקבוצה החדשה הרגשתי בהתחלה פחות בבית כמובן. מה שעוזר לי זה ליצור קשרים עם אנשי הקבוצה ולא רק עם מי שהיה לי עד עכשיו ולתת שירות. זה מאוד מחבר אותי. בהחלמה אוהבים.

אני מאוד מבין ומזדהה עם זה, משהו שעזר לי זה ליצור לעצמי כוורת חבורה קרובה של חברים שאני לא רק משתף אותם בחוסר אונים אלא יותר מזה והם נהיים חלק מהחיים שלי, חברים באמת.
חוצמזה לי זה די עבר עם ההתקדמות בהחלמה, כמו הרבה דברים שמשתפרים ככה עם הריקנות ועוד. 

תודה חברים יקרים על ההתייחסות ועל העצות.

לא כ"כ פירטתי את הבעיה, ולכן לא כל הרעיונות רלוונטיים בשבילי,
זוהי יותר מהכל תחושה פנימית, משהוא שמרגיש כ"כ רע ממש כמו בתאווה.ממש. אני נזכר עכשיו שלפני 8 חודשים הייתי יומיים בכנס שנתי גדול ואותה התחושה ממש ואז זה ממש ביאס אותי עד שכמעט בכיתי לחבר אחר שאני נמצא כאן בכינוס של החלמה וממש בא לי להשתמש או לחילופין להתאבד, זוהי הרגשה שאני לא מסוגל לשאת אותה, ההרגשה שאני פשוט    מ י ו ת ר   בעולם,,,,,  ב"ה אני רואה באמת את ההתקדמות והשתפרות מאז עד היום ומאמין שאתקדם בעזרתו יתברך גם בזה.

אוהב.
 

אריאל

מזדהה מאוד מאוד! 
אני יוצא מקבוצה ופשוט אין לי עם מי לדבר. (כבר שנה בקבוצות...)
מרגיש לבד. בודד כלכך. אני לא מעניין אף אחד!
כל אחד מצא כבר עם מי לדבר, ההמולה גדולה, ואני נדחק בין אנשים גדולים ומתחמק מהחדר לפני שיבחינו ברסיס אדם הזה שלא מעניין אף אחד. רק לא להפריע לאווירה הטובה הזאת שאני לא חלק ממנה. 
מפחד לפנות לאחרים. "מה יגידו? מה חושבים עלי? אף אחד לא יבין אותי."
לפנות לתאווה נראה פתרון לא רע בכלל, אבל אני כבר מכיר את הסרט הזה, הסוף ידוע מראש. (אסירות תודה)

אוהבים אותך!

אריאל (וגם 'מיכאל היום')

כבר בפוסט הראשון שכתבת בשרשור הרגשתי שאני מאד מזדהה עם התחושות שלך. גם כשהבהרת אח"כ למה בדיוק התכוונת, ובפרט כשכתבת שאתה מרגיש מיותר בעולם, הרגשתי שהייתי שם בדיוק בתחושות האלה.

לכן אני מרשה לעצמי לחוות דעה אפילו שלדעתי אתה מתקדם בתכנית ובישומה בחיים יותר ממני, ומן הסתם יש לך יותר ניסיון אבל בכל זאת אני מקווה שאוכל לעזור.

ברשותך "אחפור" קצת על עצמי, לא מוכרח שהמצב כך אצלך, אבל אולי תמצא בזה תועלת.

אני תמיד הרגשתי בודד, כל חיי.

מאז בחרותי בישיבה (שם התחלתי לאונן) ועד היום, תמיד הרגשתי שלאף אחד לא באמת אכפת ממני, אף אחד לא מבין מה קורה לי באמת בפנים ולא מזדהה עם התחושות שלי.

לא האמנתי לאף אחד. כל אחד שהחמיא לי על איזושהי מעלה שמצא בי, אוטומטית הייתי מפרש את זה כאילו יש לו אינטרס נסתר והוא לא באמת מתכוון לזה. כשצלם בחתונה אמר לי בשקט שאני הכי יפה פה מכולם הייתי בטוח שאמא שלי אמרה לו שיגיד לי את זה כדי שארגיש טוב... לא באמת האמנתי באינטרס חיובי טהור של אנשים להתחבר אלי, להיות חברים שלי או לעזור לי.

אותו דבר גם כשמישהו העיר לי על משהו וניסה לתקן אותי ולעזור לי פירשתי את האינטרס שלו כלא טהור. כך גם כשהיו זורקים לי סתם הערות בצחוק הייתי נפגע מאד אפילו שידעתי שאין שום דבר אישי באמת. "בכל צחוק יש קצת אמת" חשבתי.

הבדידות שלי הלכה והחמירה גם אחר שנישאתי. גם אז "גיליתי" שאשתי לא "מבינה" באמת באמת את אשר על לבי, ותקוותי ל"אהבה" נגוזה...

באיזשהו שלב הרגשתי גם שאין טעם לחיים שלי כאן, לא משנה מה אגשים באמת בחיים. עושר, תורה, ילדים. שום דבר לא הפיח בי את הצורך להשלים את מה שנותר (בעז"ה...) משנות חיי כאן.

איך זה קשור? עוד מעט...

יש כמובן מכל בעיות אלו גם חוסר ביטחון עצמי וגם קצת נחיתות, לכן תמיד חיפשתי איך לשפר את הביטחון העצמי שלי ולרומם אותו.

במהלך חיפושי נתקלתי באיזה מאמר או ספר, איני זוכר מה המקור לצערי, אבל הוא אמר שם שכדי לרומם את הביטחון שלי וגם כדי לשפר את הזוגיות שלי אני צריך להתחיל לסלוח. להאמין באינטרס הטוב של אנשים, לנסות להבין את המקום בו הם נמצאים ולהתחבר אליו. להבין אותם.

ניסיתי ליישם את זה בחיים שלי. היה לי קשה לסלוח לאשתי על הדברים ה"גדולים" שאין עליהם מחילה מבחינתי... אבל התחלתי ב"קטנות" - עם החברים שיושבים מאחורי בכולל וזורקים מידי פעם עקיצות פה ושם. לאט לאט הבנתי שהם ודאי לא מתכוונים לפגוע בי והם בסה"כ "מרגישים טוב" ואולי פעם נפלט להם משהו, ומי יודע, אולי הם גם צודקים...

לא נהייתי חבר של כולם ולא ה"מגנט" שמושך אליו את מרכז החברה, אבל אוטומטית התחברתי לאנשים לאט לאט והאמנתי להם שהם רוצים בקשר איתי. לא התחברתי לכולם, אבל הפסקתי גם להיפגע מהם. הבנתי את המקום של כל אחד והבנתי כמה המקום שלו והראיה שלו לא אמורים להשפיע עלי. 

חזר לי הביטחון (או יותר נכון "נוצר" כי אני לא יודע אם היה לי אי פעם...), אבל יותר חשוב מזה - הרגשתי פחות בודד. הרבה פחות בודד.

האמנתי באמת שיש אינטרס טהור לכל אחד! גם לצבוע הכי גדול וגם לנוכל הכי גדול (אם כי לא אני זה שיהנה ממנו...). אני יודע שכל אחד, אם אני מנסה להתחבר למקום שהוא עומד בו ולשים את עצמי במקומו, אני אבין שעמוק בפנים יש לו אינטרס טהור לעזור לאנשים הקרובים ללבו (הילדים שלו, האשה שלו או החבר הטוב שלו) ולהיות חבר שלהם או נאמן להם.

אני לא אומר שאפשר להיות חבר של כל אחד, אני כן חושב שאפשר להתחבר להרבה מאד אנשים. אם פעם חשבתי שאין לי חברים ואף אחד לא מבין אותי, היום אני יכול לומר שיש לי חברים שמבינים אותי. יש יותר קרובים ויש פחות אבל בגדול אני לא מרגיש בודד.

אה... שכחתי. אני גם לא רוצה לסיים את החיים.

אני חושב שזה גם בגלל החיבור שלי לפנימיות ולרוחניות - התורה - יותר מאשר אי פעם (שהיא המשמעות אצלי לחיים), אבל זה הרבה בגלל שאני התחברתי לאינטרס הטהור בי. 

אני מאמין שיש לי אינטרס טהור לעזור לך למשל, באמת! גם אם נלוים לכך אינטרסים לא טהורים כגון להוכיח את עצמי ולקבל פידבק, אבל בבסיס יש לי אינטרס טהור, וכשאני מבין שיש בי אינטרס כזה - אני גם מאמין שיש באחרים, אני יותר מתחבר לזה אצלם.

איכשהו זה נותן לי חיות ויותר משמעות בחיים.



מצטער אם "חפרתי" על עצמי יותר מדי אבל גם אף אחד לא חייב לקרוא מצד שיני...

תודה למי שקרא הכל ומקווה שעזרתי לכם

'אהבת חסד'
 

תודה 'אהבת' על עוד 'חפירה' כנה יפה ומחכימה  אהבתי מאד..

גם אני מאז ומתמיד חשתי מאד בודד בעולם,
לאט לאט קצת פחות בזכות ההחלמה ב"ה, שנותנת לי לחוש שאין שום דבר בחיי שאני חייב להסתיר ולהיות איתו לבד.

התחברתי למה שכתבת - 'ככל שאתחבר יותר לפנימיות האמיתית והטהורה שלי, אצליח לראות אותה אצל אחרים ולהתחבר אליה וממילא אצליח ליצור קשרים ולחוש פחות בודד'.

אין לי ספק שהבדידות היא אחת מהגורמים וגם מתוצאות הלוואי הקשות של מחלת ההתמכרות שלי, וככל שההחלמה מתקדמת התחושה תשתפר בעזרת ה'.

אתמול הייתי בקבוצה חיה, אחרי יום קצת מתיש, ובסופה חשתי מאד בודד, עמדתי בצד עם הגב לקיר הסתכלתי מסביב על כל החברים היקרים שהתחלקו לקבוצות ודיברו בלהט על נושאים שקשורים להחלמה אני משער, ורק ל'פנימה' לא נשאר..
התחלתי לחוש בודד, והמחשבות הללו התחילו לצוף לי למוח - אתה לא קשור לכאן, לאף אחד לא אכפת ממך וכו' וכו'

לאחר כמה דקות קצת מייסרות החלטתי לעשות מעשה 'באיתכפיא' (בכח), ניגשתי לחבר מהקבוצה ששיתף בקבוצה התמודדות שקשורה לעבודה שלו שהזדהיתי איתו מאד, וביקשתי ממנו את מס' הטלפון שלו להתקשר מדי פעם ולשתף בכל מיני אובססיות שמנהלות אותי בעבודה שלי, וסתם בחיים, נזכרתי תוך כדי שהוא גם כותב פה, ופעם קראתי מאמר שמאד נהניתי לקרוא ולא כתבתי לו זאת בשרשור ההוא, אז הודיתי לו, הוא שאל אותי אם אני כותב פה ומה השם משתמש שלי, וכשאמרתי לו בחשש קל.. הוא אמר לי בחיוך 'אז גם אני מודה לך כי כתבת לי פעם תשובה שעזרה לי'.. בקיצור פתאום הרגשתי מחובר ופחות בודד בעולם, בזכות זה שבחסדו יתברך הצלחתי להתגבר על תחושת הבדידות שהרימה ראשה לפתע וניגשתי להיעזר בכנות בחבר יקר, התברר לי בפעם המי יודע כמה שהדרך היחידה לקבל משהוא בעולם זה בעצם 'לתת'.

שאזכה להמשיך לתת פה ובכל מקום שבוראי יחליט.
בהצלחה 'אריאל' היקר מתפלל שתמצא את החיבור שנכון לך,
אשמח לשמוע תובנות בנושא הזה אם תמצא בהמשך.

"בדד אלך, אך תפילה יש בי,
מחלים עם עתיד עם תקווה עם חלום"...

שיהיה לכולנו יום מחלים שמח ומחובר אליו יתברך 
 

תודה רבה לך אריאל היקר על העלאת הנושא, ותודה רבה לך שאר החברים היקרים על התגובות המעניינות והמחכימות.

ברשותכם, אתייחס לנושא מהמבט האישי שלי:

פעם חשבתי שאני האדם הכי שונה ומשונה בעולם, מכל הסיבות שבעולם הסקתי, שאף אחד בעולם לא מתמודד עם מה שאני מתמודד, אף אחד בעולם אינו חכם כמוני, אף אחד בעולם אינו מבין אותי, ולאף אחד בעולם לא איכפת ממני, אני האדם הכי בודד בעולם.

שנים רבות חייתי וסחבתי על גבי את ההרגשות הכבידות האלו על גבי השחוח, עד שגדלתי והגעתי למסקנה ש ,,,,,, אני צודק במאת האחוזים !!!

אכן, אף אחד לא מתמודד עם מה שאני מתמודד, אף אחד בעולם אינו חכם כמוני, אף אחד בעולם אינו מבין אותי, אבל, וכן מגיע ה'אבל' הגדול, אבל זה נורמלי לחלוטין, כי כווווללם, כל אחד ואחד בעולם חש ככה באיזה שהוא רמה מסוימת, והאמת היא שכולם צודקים לחלוטין, זו לא הרגשה שקרית, זו אמת לאמיתה, ואסביר את דבריי:

אף אחד בעולם אינו מתמודד עם מה שאני מתמודד - כי "כשם שאין פרצופיהם שוות - כך אין דעותיהם שוות" וכך אין ההתמודדות שלהם שוות, ידוע ביאורים של קדמונים על מאמר חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו'", שלכל אחד ואחד יש יצר מיוחד שלו 'יצרו' המיוחד לו, ואין התמודדות של אף אחד דומה לחבירו.

ואחדד את הדברים: גם אם כולם מתמודדים עם אותו יצר של תאוה, אבל אצל כל אדם התהליך שונה כי המורכבות הנפשית שלו שונה, ולמרות שרבים מוצאים אצל חבריהם הרבה קווי דמיון בהתמודדות, עם זאת כל אחד עדיין מוצא את ההבדלים הדקים או הגסים בין ההתמודדות שלו לזו של חבריו.

אף אחד בעולם אינו חכם כמוני - אמת ויציב, כי לכל אחד יש נקודה מסוימת שהוא מבין בו 'באמת' יותר מכל אדם אחר, {חוץ ממני כמובן, שאני באמת האדם הכי חכם ונבון בעולם ,,, }, ובפרט כשהדברים נוגעים לעניניו האישיים, ידוע אמרתו של הרב שך זצ"ל שאמר על דברי הגמרא במסכת נדרים דף פא: "אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'", שאל על כך הרב שך אם חכמים ונביאים לא ידעו להסביר על מה אבדה הארץ, אם כן מה התביעה לאנשים הפשוטים, למה נענשו, מאין ידעו מה שנביאים וחכמים לא ידעו, ותירץ, אכן חכמים ונביאים לא הצליחו להבין, אבל כל אדם על עצמו הוא יותר מחכם ויותר מנביא.

אף אחד בעולם אינו מבין אותי - נכון חלקית, כלומר, אף אחד בעולם לא יצליח להבין אותי כמו שאני מבין את עצמי, וכאמרת הרב שך הנזכרת.

לאף אחד בעולם לא איכפת ממני - נכון חלקית, כלומר, לאף אחד לא איכפת ממני, כמו שאני רוצה שיהיה להם איכפת ממני.

והמסקנה המתבקשת - אני האדם הכי בודד בעולם. שהרי אף אחד לא באמת מבין אותי, אף אחד לא דואג לי כפי חלומותיי וציפיותיי, אז אני בודד, נכון מאד.

אבל, חשוב לזכור שכולנו מרגישים ככה, פעם עשיתי סקר בקרב מספר גדול של מכריי, {ואני מכיר מספר די נכבד של אנשים} ודובבתי אותם בנושא זה, והנה התוצאות: 100% מקרב הנשאלים השיבו לאחר דיבוב {כל אחד היה צריך דיבוב שונה, ואצל כל אחד זה לקח זמן שונה} שהם מרגישים 'בודדים' בעולם.

אז אם גם אתם מרגישים ככה, אז ברוכים הבאים למועדון האנשים השפויים והנורמליים בעולם, אל תרגישו 'בודדים' אתם ב'חברה' טובה.

  

יכול להיות שרוב אנשים מרגישים מבודדים, הבעיה אצלי שזה מוביל אותי לשימוש, ולכן אני חייב לעשות פעולות לצאת מהבדידות הזאת.

שוב תודה לכם חברים שמקדישים מזמנם ע"מ לסייע.

לגבי מה שהעלית גדעון, אני ממש מזדהה עם אבי, אצלי כשהמקרה הנוכחי קרה, הרצון והצורך הטיבעי והאנושי שלי היה פשוט
ל ב ר ו ח  בעוצמה אדירה שפשוט לא יכולתי לעמוד בפניה ובעבר בגללה הייתי משתמש. היום תודה לקל אני יכול מבעוד מועד לזהות אותה ולבודד אותה ולנסות להתגבר [או לוותר,,] עליה. טוב אין מה לעשות אני מכור,,,,,,

נכון מאד, לא התייחסתי בדבריי לתוצאות של הרגשת הבדידות, אלא לעצם ההרגשה, ולכך כיונתי שלדעתי רוב רובם של אנשים מרגישים ברמה כזו או אחרת שהם בודדים, אכן, כל אחד לוקח תחושה זו למקום אחר, ואצל כל אחד זה בא לידי ביטוי באופן שונה, אצל המכורים זה מביא לבריחה לתאוה.