בהמלצת חבר ותיק ואהוב אשתף כאן את מה שעבר עלי במהלך כתיבת הצעד הראשון ובהקראתו.

אני חייב להודות שבתחילה זה היה נראה לי דווקא משהו מרגש ונחמד, סוג של ריגוש.
הרי בסה"כ אני אוהב ריגושים... אז התחלתי עם כל המרץ לכתוב, עם הכתיבה זה התחיל לחדור פנימה, להיזכר בכאב הנורא, בקריעה, בהרגשת האובדן, בתחושת הרוע הנוראית הזו, בהבנה שאני בוגד ללא יכולת להתמודד עם הבגידות האלו,

זה היה תהליך אבל המשכתי בו עם כל המרץ, רק מרוב פחד לחזור אחורה לנפילות, אני עושה מה שעובד בשבילי והתוכנית בחסד ה' עובדת בעבורי.

לא פחדתי בכלל לקרוא את זה בקבוצה, אפילו חיכיתי לזה, אבל אחרי ששמעתי שני צעדים ראשונים מחברים אחרים, וקראתי שוב את מה שכתבתי, פשוט רעדתי מפחד, מה יחשבו עלי, אולי יחשבו שאני מידי רגשן, אולי הפוך, אולי יחשבו שיש לי סטייה, אולי יאמרו שאני בכלל לא מכור...

כל הפחדים הישנים והמודחקים שלי צפו ועלו, חוסר אמון, חוסר קבלה, ועוד כהנה וכהנה

שלחתי לספונסר את הדפים שלי, וכששאלתי אותו אם זה בסדר, הוא ענה לי שהכל בסדר, רק דבר אחד הוא לא מבין, 'מה היה הספק שלך אם אתה מכור או לא?... 
נרגעתי, לפחות זה לא יאמרו לי. 

אתמול מהצהריים, נהפך ליבי בקרבי, חמרמרו מעי, הייתי בטוח שמשהו יידפק, יצאתי מהבית בצהריים ושמעתי את בני פותח וסוגר את הדלת ממש פחדתי שהוא יסגור את הפלדלת על היד, ואז אין צעד ראשון, זהו. וגם לא יתנו לי יותר בחיים להקריא כי הברזתי, אולי בכלל יעיפו אותי... 

וכמובן, האוטובוס הגיע מאוחר, מפוצץ כולו באנשים. עמדתי כל הנסיעה, אם כל זה לא הספיק, היו גם פקקים שאין כל שבוע,
מפלס הלחץ שלי טיפס בהתמדה, פשוט קיפצצתי על המקום בחוסר שקט גובר והולך, כל האנשים שם עצבנו אותי באותו רגע, פשוט שנאתי את כולם באותו זמן, כל מי שעיכב קצת את האוטובוס זכה ממני למטר גערות בלב. תוך כדי התקשר אילי חבר ותיק ושיתפתי אותו בלחץ, איכשהו זה קצת השתחרר.

הגעתי באמצע השיתופים, בנס, האיחור לא בא על חשבון ההקראה כך שלא נגרם בגללי איחור לכל מהלך הקבוצה.

התחושה במהלך השיתוף היא של רכבת הרים, אני בטוח שעוד שנייה יקרה לי משהו, מה, אני הולך לומר את המשפט המטורף הזה? אולי לדלג עליו. אומר אותו, ומשתחרר. לא מספיק להתאושש והסיבוב הבא כבר פה. וחוזר חלילה.

נס שלפעמים משום מה זה מצחיק כמה חברים, אחרי שאני שומע צחוק אני תופס שבעצם מה שאמרתי הוא באמת הזוי קימעא, חוסר שפיות כבר אמרנו? הפוגות הצחוק הקטנטנות מזרימות לי חמצן טרי למערכת שעוד שנייה קורסת.

סיימתי, זה לקח לי פחות זמן ממה שהקציבו לי, (עוד סיבה לפחדים)
המשכורת במזומן, תחושת שחרור לא רגילה, שיתופים כנים ונוגעים ללב, זה נראה מהצד כאילו סתם אומרים תודה ומאחלים ומספרים קצת איפה זה נגע בהם, האמת, שכל אחד שדיבר, נגע לי בלב. זה היה פשוט כנה ומדהים, המון המון כוח.

כל התחושה השתנתה, אני כבר לא בבור, יש עוד אנשים טובים יחד איתי, קירב אותי מאוד להמון חברים מהקבוצה ונטע בי את ההרגשה שאני שייך לפה וחזק.

הוזהרתי על ידי כמה חברים מהאופוריה שמלווה את הצעד הראשון, אכן כך, כשהגעתי הביתה עלו בי רעיונות הזויים מתקופת המחלה, ירדתי על הברכיים והקב"ה הגיע לקחת ממני את התאווה. תודה.

גם היום בבוקר באמצע הלימוד עלה בי געגוע חזק לפורנו, ממש לא הבנתי מה רע בזה, אסירות תודה עשיתי טלפון לחבר והשתחררתי,

עד כאן להיום, מקווה שיהיה לתועלת. 

בטח לתועלת..
אין כמו לקרוא את מה שאני מרגיש.
כשאני מסרתי בדיוק באותו יום ירו טילים על ירושלים, צוק איתן, הרגשתי כאילו כל העולם מזדעזע ביחד איתי, עוד אלמנט של ריכוז עצמי..

תודה רבה חבר יקר על השיתוף

אחד ה דברים הכי מדהימים בתכנית זה הצעדים הראשונים

כשחבר משתף בצעד ראשון זה נותן לי את כל התזכורת של הכאב, מה היה שם, מה הרגשתי, ומזכיר לי לאיפה אני לא רוצה לחזור.

אשרי מי שזכה לשחרור שמגיע אחרי מסירת צעד ראשון - לשמוע את האוהבים אותך של אחרי, זה ממש אהבה שלא מהעולם הזה. הקבלה העצמית של אחרי צעד ראשון
אההה - אשרי עין ראתה כל אלה

מאחל לך בהצלחה בהמשך הצמיחה 
ואל תעשה את הטעות שאני עשיתי, שלעפ בצעדים...

אוהב
הושיעהנא

תודה לך הושיעה נא
מתפלל בדיוק על זה שאלוקים יתן לי כוח להתחיל בצעד שני

"עבוד את הצעדים כאילו הכל תלוי בך,
התפלל כאילו הכל תלוי באלוקים"
(העמוד האחרון בספר הלבן)

אוהבים אותך! בהצלחה!

הגדרת את רגשותיי בצעד 1.
מרגש, תודה.