מהו צעד ראשון בשבילי? מהו חוסר אונים? מה זה מחייב אותי? ולמה החלטתי שאני חסר אונים....
צעד ראשון זו הבנה פשוטה שיש לי בעיה, מוגבלות או איך שאני לא רוצה לקרוא לזה. כל חיי לא הסכמתי לקבל את המוגבלות וניסיתי להתנהג כמו אדם בלי מוגבלות.
בצעד הראשון אני מודה שיש לי מוגבלות, ולפיכך אני חייב להתנהג אחרת מאחרים...
אני קולט שאצלי התוצאה לכך שאשתי מכעיסה אותי, היא ללכת לעמוד באמצע גהה ולהלחם עם משאיות...
היום אני מודה בחוסר אונים ולא נלחם עם משאיות בכביש. מהסיבה הפשוטה, שבכל מקרה אני לא יוכל עליהן...
זה חוסר אונים...
להבין שלי אין פריוולגיה להתחיל עם הדרדור של התאווה, אין לי אפשרות לעצור באמצע הגלישה, ולכן אסור לי בכלל להתחיל להתעסק איתה.
אני חייב להתנהל בכנות עצמית מוחלטת ולשים לב כל הזמן שלא התחלתי עם הדרדור, כי ברגע שהדרדור מתחיל הוא מקבל חיים משל עצמו...
זהו חוסר האונים שלי. זהו הנסיון של חיי, מעולם לא הצלחתי להתחיל עם תאווה ולהפסיק באמצע, ולא תשננה ההשלכות של הדבר....
צעד 2 בשבילי.
אני רוצה לתת קצת כיוון אחר בצעד 2, משהו קצת יותר עמוק על הצעד הזה. האמת שגם ב'צעד קדימה לפעולה' יש התייחסות לצורה הזאת של עשיית הצעד, אבל המון זמן שלא הבנתי מה רוצים שם...
אני עשיתי צעד 2 במשך שנה שלימה, יחד עם המטפלת הזוגית שלי. האמת היא שרק בסוף התהליך סיפרתי לה על ההתמכרות, וסיפרתי לה בעצם שעשינו עבודת צעד 2 לתפארת...
בעומק שלו, צעד 2 הוא בעצם הצעד החשוב ביותר בתוכנית. בצעד 2 אנחנו בעצם עושים את שינוי הגישה מצעד 1 לצעד 3, אנחנו עוזבים את אלוהי התאווה ומתחילים לבנות אמון באלוהים אמיתי,
כשאני מגיע לאמונה בצעד 2 שכוח גדול ממני יכול להחזיר לי את שפיות דעתי, אני חייב לבדוק היכן נעלמה האמונה הזאת, מתי הפסקתי להאמין בכוח גדול והתחלתי להאמין רק בעצמי...
תינוק שנולד, נולד עם אמונה אבסולוטית בכוח גדול. הוא נשען על אמא שלו בצורה מוחלטת, משהו קורה עם השנים, תהליכים, תופעות, פגיעות, רגישויות, שגורמות לי להבין פתאום שאסור לי לתת אמון בסביבה שלי, ואני חייב לתת אמון רק בעצמי.
פתאום אני מגלה שאבא לא כזה חזק, שמעניינים אותו דברים אחרים חוץ מ'שיהיה לי טוב'
או שאבא חזק מידי, ושופט ומחייב וכו'....
בצעד 2 אני לומד לזהות את הפאק הזה, הולך לבדוק מה קרה עם האמון שלי בכוח הגדול שלי, והעובדה שאין לי אמון היא, שבמקום לשאוב כוח להתמודד עם החיים מהכוח הגדול, הלכתי לשאוב כוח דרך התאווה...
זה חייב להיות כי אין לי ברירה אחרת...
בצעד 2 אני הופך את ההסתכלות שלי, נפרד מהמסכנות, חוסר אמון, תלות ועוד, ופשוט הולך ובורא סוג של קשר חדש, הקשר הזה אמור להשליך על הקשרים שלי עם כל העולם, עם ההורים, הילדים, החברים, ובסופו של דבר גם על הקשר עם אלוקים, שהוא בעצם הכוח הגדול ביותר שאני מכיר שנמצא מעלי...
בשביל להגיע לאמונה, צריך לעשות משהו, צריך להפרד מהאמונה הישנה והשלילית, ולהצמיח אמונה חיובית, להפרד מההסתכלות הישנה שלי על אלוקים ולברוא לי אלוקים חדש -הסתכלות חדשה- כדי שבצעד 3 אני יוכל למסור את החיים שלי למישהו שאני באמת סומך עליו... בלי זה אני לא ימסור לו את המושכות לעולם...
צעד 3
כזה פשוט: "היינו נכונים לסבול את הקריז"
כשאני מחליט שאני מוסר את החיים שלי לאלוקים, זו לא יכולה להיות בדיחה.
מכאן והלאה, כל צעד שאני לא יצליח להתקדם בו, זה יהיה ב'אשמת' צעד 3 שלא נעשה כראוי.
כשאני מחליט למסור את חיי ורצונותי לאלוקים, זה אומר שאני מוכן לפטר את אלוהי התאווה. אם עד היום כשהיה לי קריז פניתי לאלוהי התאווה, היום אני נכון לחלוטין למסור את הקושי הזה לאלוקים...
אמהמה, שאם לא בניתי לי אלוקים נכון בצעד 2, אין סיכוי שאני יסכים לוותר על התאווה בשביל אלוקים כזה...
בשביל זה בצעד 2 אני חייב לבנות לי קשר והסתכלות על אלוקים שתאפשר לי להשען עליו גם ברגעים הכי קשים שלי, ועדיין להבין שהוא כאן בשבילי ולטובתי...
אם אני יעשה את צעד 3 טוב, לא תהיה לי בעיה של חוסר אומץ בעשיית שאר הצעדים...
ברגע שהבנתי שמה שחשבתי שאין לי סיכוי לעבור את הקריז, זו תוצאה של אמונה שלילית שקיבלתי מהכוח הגדול הישן שלי, ואילו לפי האמונה החיובית שלי בכוח הגדול שבניתי לי בצעד 2, ובהמשך השלכתי את זה גם על הקשר שלי עם אלוקים, אני מבין שכן, יש לי אפשרות לעבור את הקריז.. ברור שלא בקלות, ברור שזה יכאב, אולי אני יתפרק, יתפוצץ, ישתגע, אבל תמיד אלוקים יהיה כאן בשבילי... בהבנה הזאת אפשר להתחיל את הדרך...
(ואגב, שמתי לב שאצלי התפיסה של אלוקים הייתה תואמת במדוייק לתפיסה שלי את הכוח הגדול שלי, למשל, ההורים שלי אדישים אז אלוקים אדיש, ההורים שלי מציקים, אז אלוקים מציק ואכמ"ל)...
ואגב, בהחלטה הזאת גם הייתי חייב לקבל על עצמי להפסיק להתלונן על אלוקים בגלל שהוא לא רץ לפי התוכניות שלי... אם אני סומך עליו זה חייב להיות עד הסוף...
