בצעד התשיעי, מאמצי כמכור ליישור הדורי העבר שלי הגיעו לשיא. שמונת הצעדים שצעדתי יצרו באישיותי שינוי מהותי שאפשר את ההגעה שלי לפסגה הזו. לראשונה בחיי היה עלי לעמוד מול המציאות העגומה שיצרתי, לקחת אחריות על מעשי ולכפר עליהם באופן ישיר. זהו אתגר עצום לכל אדם, בטח למי שברח מהתמודדות מקטנות. לא קל, אבל אני יכול לכתוב בכנות שהתגמול היה הולם ובהתאם.
פחדתי. לא מעט כתוצאה מהמחשבות על הפדיחה שבעמידה באמצע החיים, ביום בהיר, מול אנשים שעשיתי להם עוולות. עזרה לי מאוד העובדה שהגעתי לצעד התשיעי בסמוך לימים הנוראים. אינה דומה פניה לראש ישיבה ("סחבתי" אוכל מהמטבח) בערב יום כפורים, לשיחה מהוססת באמצע החורף או סמוך לפורים. זו גם הסיבה שאני מפרסם את המאמר הזה דווקא בימים הללו, סמוך ונראה לחודשי הרחמים והסליחות. לתשומת לבכם רבותי, זה הזמן הנעים ביותר לעשות את מה שממילא נצטרך לעשות (אם נרצה לחיות...). התקדמו בזריזות בצעדים, הגיעו לנכונות, התייעצו וצאו לפעולה.
החברים הוותיקים אומרים שהכפרה בצעד התשיעי היא הדבר הכי קריטי להחלמה הרוחנית שלהם. לטענתם, לאורך השנים הם לא נתקלו במכור מפוכח שליו שמח ומאושר שלא ביצע את הצעד התשיעי. מי שהגיע למימוש צעד תשע וביסס את השינויים הנדרשים בחייו, נמצא במקום אחר לגמרי ממי שמסיבות כאלו ואחרות נמנע מהצעד התשיעי ולא ביצע אותו. רבים וטובים מאלו שלא חוו את הצעד התשיעי, נשאבו חזרה אל מלתעות התאווה, וגם אלו שלא, מודים שהם תקועים ושחייהם ממשיכים לדשדש. לתשומת ליבכם.
מטבע הדברים לא ניתן לכתוב במאמר אחד, מקיף ככל שיהא, על כל סוגי הכפרה הנדרשים. וכשם שפגיעתם שונה כך כפרתם... אז לתשומת ליבכם: למרות שאביא דוגמאות מפורטות חשוב לזכור שאלו הם רק קווים כללים לרוח "הכפרות" שעשיתי. נא התייעצו קודם לפעולות הכפרה שלכם - לא כדאי לעשות שום דבר לבד! - כמו בכל מקום בתוכנית, גם פה, הדרכה יסודית מוקדמת מבעלי ניסיון, קריטית.
הודרכתי לחלק את הכפרות לשלוש: ראשית - כפרות ישירות - לאחר תכנון מוקדם ומדוקדק כיפרתי בצורה ישירה מול מי שנפגע ממני. שנית - כפרות לא ישירות - בכל מיני מקרים שמסיבה זו או אחרת לא יכולתי לכפר באופן ישיר, פעלתי למען מי שנפגע ממני בצורה עקיפה. ולבסוף - כפרות שעליי לעשות באופן מתמשך - בדרך כלל שינוי בגישה מול המעגל הקרוב אליי. אשתי, ילדיי, משפחתי והבאים עמי במגע יום יומי.
בזמן שכתבתי את הצעד השמיני – רשמתי את שמות האנשים שנפגעו ממני והגעתי לנכונות לכפר בפניהם. גיביתי את הנכונות בפעולה ממשית כשכתבתי בראשי פרקים ליד כל נפגע נקודות ייחודיות אודות הדרך שנראתה לי כמתאימה לכפרה הספציפית שלו (היו גם כאלו שפגעו בי ולא רציתי לכפר בפניהם וכאן היה עליי לצעוד את צעד "שמונה וחצי" ולסלוח להם. אפשר לקרוא - כאן). חזרתי עם הרשימה הזו לספונסר שלי ולאחר מקצה שיפורים כאלו ואחרים יצאתי לדרך.
כפרה ישירה :
באופן כללי:יזמתי פניה אל הנפגע וביקשתי ממנו לפנות מזמנו למעני. לא הסתפקתי בשיחה טלפונית, הודרכתי להעדיף פגישה פיזית בכל מקרה שזה שהתאפשר. לא הרחבתי בטלפון אלא רק אמרתי שנחוצות לי כמה דקות בשביל ההכנה ראויה לקראת הימים הנוראיים (כן. לעשות את הצעד התשיעי בתקופה הזו, באמת עזר לי). משנקבעה הפגישה, התפללתי שאסולח ואחווה את הסליחה, ושבכל מקרה אעשה את רצונו של אבי שבשמיים.
התמקדתי בחלק שלי. גם אם האדם אליו פניתי פגע בי, לא איזכרתי זאת בשום צורה. אם הנושא עלה מצידו, אמרתי שאני פה "כדי לנקות את הצד של המדרכה שלי" ודבקתי במשימה שלי. הודיתי שפעלתי ממניעים שגויים. שהייתי מפוחד ולא כנה. שלא כיבדתי, ושהייתי לא רגיש. ושאלתי מה אוכל לעשות כדי לפייס ולכפר. היכן שהיה עליי לשלם פיצויי כספי – שילמתי. בלי יוצא מהכלל, למעט מקרה אחד בו "זכיתי" להתעלמות מוחלטת (באסירותודה אחרי שמונה שנים הושלמה המלאכה..), נאמר לי שעצם פניותיי והכרתי בשגיאותיי, הן הן הכפרה.
פעלתי באופן זהה גם מול בני משפחה מדרגה ראשונה: אישה ילדים אבא אמא אחים ואחיות גיסים וגיסות יקרים (כל אחד ואחת בנפרד, כמובן), במהלך הזמן היו ביננו חיכוכים ומריבות בגלל קנאה בושה ואשמה. הייתי מפוחד/לא כנה/ילדותי/אנוכי/קטנוני/לא מתחשב. ברצוני לפייס אתכם ולכפר בפניכם, מה אוכל לעשות למען סליחתכם?
אשתי: אני מייחד את הפיסקאות הבאות לכפרה מול אשתי, כיון שהיא היתה מורכבת. בעיקר בגלל שדווקא בתקופת תחילת ההחלמה שלי המצב ביננו החמיר. נכון שרימיתי ניצלתי והעלבתי את הנשמה היקרה הזו בצורה חולה בזמן השימוש, אבל במבט כנה לאחור עליי להודות שזה היה רק "פרומו" להתפרצויות שלי כלפיה בתחילת ההחלמה. כן, זו האמת. פגעתי באשתי יותר אחרי שהפסקתי להשתמש בתאווה. היא היתה הראשונה והעיקרית שספגה את ייסורי 'הקריזים'. את קוצר רוח וחוסר הסבלנות והסובלנות. לא היה לי פשוט, אבל כל פעם ביקשתי ממנה סליחה. אחרי...
הרגשתי פתטי, אבל המשכתי לעשות את זה. לפגוע ו.. לבקש סליחה נקודתית. הודרכתי להפריד את אמירת הסליחה ושינוי הגישה בהווה, ממעשי הכפרה על "השגיאות הישנות". "עד הגיעך אל הצעד התשיעי". וכשהגעתי אליו פעלתי באותו האופן: קבענו זמן והלכנו לבית קפה. אמנם היא הכירה את התוכנית, ולא היו סודות ביננו והיה ברור לה מי אני ומהם בעיותיי ומה אנחנו הולכים לעשות (וההתחלה היתה קצת רשמית ומאולצת), היא הבינה את הצורך שלי בלעמוד מול עצמי ושיתפה פעולה. כששאלתי אותה מה אני יכול לעשות למען הכפרה שלה היא אמרה לי: אני רוצה שתצא איתי יותר. שתקדיש לי זמן. אני לא חשובה פחות מהספונסיים שלך (!). "ארגיש את הכפרה שלך כשתראה אותי ואת הצרכים שלי". בום.
האמת, שהיה לי לא קל לקבל את מה שאמרה. אבל זה מה שעשיתי. התחלתי לעשות פעולות בכיוון. לא ביום ולא ביומיים. לא הייתי רגיל להיות באינטימיות איתה ולכן זה לקח זמן. אבל היה שיפור מיידי. יצאנו להליכות, לבתי קפה, לטיולים (לבד! בלי ילדים!), הפתעתי אותה עם יציאות לא מתוכננות, וזה השתפר. התחלתי באמת לראות אותה. באחת מנסיעות ההפתעה (לאילת - בחורף!), היא אמרה לי שהיא מרגישה את הכפרה.
אלוקים: בלי קשר לחזרה בתשובה, הרגשתי צורך לסדר את העניינים ביני לבין אבשלי שבשמיים. לפני שהתנתקתי ממנו לגמרי, עשיתי דברים שציערו אותו. מאוד. התרסתי כנגדו ובהתנהגותי אפילו ניסיתי לפגוע בו. למרות ששאלתי אותו ישירות מה אוכל לעשות למענו, לא תמיד קיבלתי תשובה ממנו מה הוא רוצה שאעשה... אחרי זמן הבנתי שהוא בעצם כן אמר לי. לפני יותר משלושת אלפים שנים... החלטתי לקיים את מה שהוא אמר שם, והתחלתי לעשות את זה. בלי לחץ. בקצב שלי. סיפרתי לו על זה. אמרתי לו מה אני מתכנן לעשות ועשיתי. נראה לי שהוא סלח לי. אחרת אני לא מבין איך אני יכול לכתוב עכשיו את המאמר הזה...
כפרה לא ישירה:
במקרים שלא יכולתי לפנות לאלו בהם פגעתי, אנשים שמסיבות שונות לא יכולתי ליצור עימם קשר השתדלתי לכפר באופן לא ישיר.. היו שנפטרו, היו שלא ידעו בכלל על קיומי, היו שלא ידעו שהם נפגעו ממני, ועצם ידיעתם החדשה היתה פוגעת בהם עוד יותר... והיו גם כאלו שקשר עימם היה עשוי להלהיט צדדים שונים במחלתי. התפללתי ופעלתי ביצירתיות שלא אפגע ואפגע. בגדול אכתוב שבדקתי בעיקר מה הניע אותי ומה חיפשתי בפגיעה, ופעלתי הפוך: אם חיפשתי "לקחת", מתוך אנוכיות או ריכוז עצמי, תזמנתי נתינה. גם מול מושאות התאווה, תרמתי כספים לנזקקים ואגודות תומכות.. דאגתי שהנפגע או הדומה לו יקבל ממני דרך צד שלישי... רצון להקטין? דאגתי להגדיל.. חוסר פירגון? סיפקתי תשבחות. לא עשיתי על דעתי, כמו בכפרות הישירות, התייעצתי לפני כל "כפרה לא ישירה".
כפרה מתמשכת - שינוי בגישה: ואם חשבתי שביצוע הכפרות הישירות והלא ישירות סיימתי לעשות "כפרות", באה ההחלטה היומית של הצעד השלישי על שינוי בגישה שלי לחיים – לא עוד רצוני, מהיום ולהיום רצונו – והעמידה אותי על טעותי: שינוי בגישה הוא הוא הכפרה המתמשכת שלי. למדתי לתת תוקף מעשי "להחלטה על שינוי בגישה" באמצעות צעד שש וצעד שבע. פשוט עשיתי רשימה של פגמי אופי שמפעילים אותי בצורה שפוגעת בעצמי ובאחרים, התפללתי שיוסרו ממני ועשיתי הפוך מהם. בכל פעם שהרגשתי פחד ודאגה עצרתי להתפלל, ביקשתי ביטחון והשתדלתי לא "להשתדל מדי". כשהתעניינתי מדי בעצמי ובתוכניות הפניתי את תשומת ליבי לאחרים. כששמתי לב שאני מעוניין לקחת (במסווה של מגיע לי אכלו לי שתו לי), התחלתי לתת. כשהרגשתי מסכן ושקעתי לתוך רחמים עצמיים, עשיתי רשימה של אסירויותודה. תוך זמן הרגשתי שהגישה שלי משתנה, הקרובים אליי אמרו לי שיותר נעים להם איתי.
שינוי בגישה מול אשתי: רק אחרי זמן הבנתי שאת הכפרה מול אשתי התחלתי עוד לפני שידעתי כפרה מהי. העובדה שבאתי להחלמה (למרות שבאתי למעני ובשבילי, לא בשבילה!), והפסקתי להשתמש התחילה איזשהו הליך גם מולה. הבנתי עליי לקיים. לא רק להבטיח "לתקן" את הנישואין, לעשות. להתנהג אחרת. זו היתה (ועודנה), עבודה יומית. למשל, בין יתר הדברים שהיא נפגעה בהם מהתנהגותי היה האמון בבני אדם בכלל התחייבותי לכנות ולחיים בשקיפות ועמידה בהתחייבותי החלה לבנות את האמון מחדש. במעשיי ערערתי את תחושת הביטחון שלה? בדבקותי בתהליך האישי ובהתחייבויותיי הזוגיות היומיות סיפקתי לה תחושה של ביטחון. אני כאן כדי להישאר, לתת. להאמין. לכבד. לשאול. לאפשר. להבליג. לסלוח. לעמוד בדיבורי. לקבל אותה כמו שהיא בלי לשנות בה כלום. לא פשוט, אבל אפשרי. ישנו אחד ולו מלוא הכוח לסייע. למדתי שצריך לעשות סליחה, לא רק לומר אותה.
שינוי בגישה מול הילדים שלי: גם הם סבלו מההתמכרות שלי. לא בגלל שהייתי אבא מתעלל כמו בגלל שהייתי אב מתעלם. לצד רגעי אבהות נורמליים ונעימים, היו גם זמנים בעייתיים שבהם לא היית אבא או נוכח. לדוגמה כשנתקפתי באובססיה או ששקעתי בריכוז עצמי ולא ראיתי אותם ואת הצרכים שלהם. היו זמנים שכעסתי עליהם והפגנתי כלפיהם חוסר סבלנות, או שהענשתי אותם בנוקשות. מעבר לבקשת הסליחה על ההתפרצויות שלי, הייתי צריך לשנות את הגישה ביחס אליהם. לא פעם עצרתי תוהה וטועה לאחר שמצאתי את עצמי בקונפליקט בין חובת חינוכם לרצון לפייסם. לא נבהלתי. המשכתי לבקש ולקבל הדרכה והכוונה נקודתיים. לקח לי זמן לגבש את איזון ומינון שהתברר כנכון לי ולהם.
אכתוב בקצרה על העקרונות שמנחים אותי: אני מתייחס לאליהם כמו שהייתי רוצה שאבא שלי יתייחס אליי. משתדל להעניק להם חום. הערכה. חיזוק על ידי מילים טובות. כן, גם גבולות. ברורים. לא נוקשים ולא רופפים. בהתחשב בהשקפת העולם של הציבור אליו אנו משתייכים. אני משתדל להקשיב להם. לתת להם את התחושה שאני כתובת נגישה לשוחח על מה שקורה להם. גם אם זה לא נעים לי (תאמינו לי לא פשוט לשמוע מבן שלוש עשרה שהוא מעשן... עד יותר לא פשוט לי שהוא בא לספר לי את זה..). לדבר איתם. ללבן איתם יחד מה הם רוצים ומה הם לא רוצים.. ומעל לכל, למדתי שכשאני איתם, אני איתם. שום דבר אחר לא נכנס לזמן הזה. לפני כמה ימים סירבתי לעצור לאדם מוכר שרצה טרמפ. מבעד לחלון הפתוח צעקתי לו "מתי שאני עם הילדים אני עם הילדים", הוא הנהן בהבנה, החיוך של הבת שלי היה שווה מליונים..
שינוי בגישה ביחס לאלוקים: אחרון חביב, הייתי צריך לשנות את הגישה שלי ביחס לכוח העליון שלי. למדתי שבזמן השימוש התייחסתי בעיקר למידת הדין שלו והזנחתי את האהבה הרחמים והחמלה שלו כלפיי. הבנתי שאני צריך לעשות גם איתו הפוך. מפחד ממנו? מדבר איתו על זה.. מתפלל שיעבור לי.. מתלונן על התוכניות שלו? מודה לו עליהן.. עם הזמן הקלטתי שהטעות הכי גדולה שלי היא שאני לא מודה לו מספיק. על כל מה שהוא נתן לי..אני מנסה להתנהג איתו ממש כמו שאני מתנהג עם הילדים שלי. מספר לו הכל. מה שאני רוצה ומה שאני לא רוצה... (שעישנתי בגיל שלוש עשרה. וגם לפני כן.. ועשיתי עוד כל מיני דברים שאני מקווה שהילדים שלי לא יעשו...), ומבקש ממנו להראות לי את הרצון שלו ממני.
אה, וכשאני איתו, אני איתו.. לפעמים נראה לי שהוא מחייך אליי וזה שווה מיליונים.
