יש קטע מקסים בסוף הספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות). זה מופיע לקראת סיום סיפור אישי של אלכוהוליסט שעבר הרבה בחיים, והוא כותב שקבלה היא התשובה לכל הבעיות שלו. הוא מפרט איך הקבלה היתה המפתח למפוכחות שלו, איך קבלה שינתה את חיי הנישואים שלו, ואיך קבלה שינתה את היחס שלו לאלוקים. ואז הוא כותב:
"וקבלה היא התשובה לכל הבעיות שלי כיום. כשאני מוטרד, זה מכיוון שאני מוצא איזה שהוא אדם, מקום, דבר, או מצב - איזו שהיא עובדה של חיי - שאינם מקובלים עלי, ואיני יכול למצוא שלווה עד שלא אקבל את האדם הזה, המקום הזה, הדבר או המצב כמשהו שצריך להיות בדיוק כך ברגע זה. שום דבר, באופן מוחלט שום דבר, אינו קורה בעולמו של אלוהים בטעות. עד שלא קבלתי את האלכוהוליזם שלי לא יכולתי להשאר מפוכח, לא אוכל להיות מאושר אלא אם כן אקבל את החיים בדיוק בתנאים שלהם. אני צריך להתרכז לא כל כך על מה שצריך להשתנות בעולם, כמו על מה צריך להשתנות בי ובעמדות שלי."
זה נשמע קל על הנייר, אבל למעשה זאת העבודה המרכזית של שיטת הצעדים להחלמה מכל סוגי התמכרות שהיא. הצעדים הראשונים הם קבלה של הבעיה שלנו, של חוסר האונים שלנו ושל העובדה שאנחנו לא יכולים להמשיך לשחק את התפקיד של אלוקים. הצעדים הבאים הם קבלה של עובדות החיים. פשוט להבין ולהפנים שאני לא מושלם, לא כל יכול, יש לי פגמי אופי, אני צריך לבקש עזרה וכן הלאה.
בשבוע שעבר ראיתי תמונות מהמשחקים הפראלימפיים בריו, אולימפיאדיה הנערכת בהמשך למשחקים האולימפיים מידי ארבע שנים, אבל עם הבדל אחד בולט - מדובר באולימפיידת נכים. אנשים בלי ידים מתחרים בחץ וקשת, בלי רגליים מתחרים על קפיצה לגובה ושחיה, וכן הלאה וכן הלאה. עבורי התמונות האלו היו שיעור מדהים על כוחה של קבלה.
יכולים להיות שני אנשים באותו מצב בדיוק, שניהם לא עלינו איבדו את הרגליים בתאונה. השאלה היא מה הם עושים עם זה. אחד מהם קיבל את העובדה שרגליים חדשות לא יצמחו לו, והשני לא מסוגל להשלים עם העובדה הזאת. האם לא כואב לאחד מהם? ברור שלשניהם כואב. האם זה קל למישהו מהם? ברור שלא. אבל אחד מהם קיבל את עובדת היותו נכה והחליט להתחרות באולימפיידת הנכים בקטגוריה של קפיצה לגובה עם רגליים תותבות מברזל, והשני יושב בבית ומבכה את מר גורלו. היתה שם תמונה של שחיין מתכונן לתחרות. מאחוריו רואים שתי הרגליים התותבות, והוא עומד על קצה הבריכה. זוהי עדות לכוחה של קבלה.
אין כאן טענה (בנוסח הספר הפופולארי "הסוד") כאילו הכל בתוך הראש שלנו ועם רצון נוכל לשנות כל מציאות. למעשה קבלה היא ההיפך מזה. קבלה מכירה במגבלות הכח שלנו, והיא נותנת לנו דחיפה אדירה לפעול בתוך אותן מגבלות. נכה ללא יד הוא אדם מוגבל, והמצב הזה יימשך לכל החיים, בין אם הוא מקבל אותו ובין אם לא. אבל אם הוא מקבל את העובדה הזאת, הוא יכול להתחרות בקטגוריה של חץ וקשת, כשהוא מחזיק את הקשת ביד היחידה שלו, ומותח את החץ בעזרת השיניים.
יש לי בעיה עם התאווה. זאת עובדה בין אם אני מקבל אותה ובין אם לא. אני לא אדם רגיל לגמרי, כיון שהתאווה שיבשה לי את החיים. השאלה היא רק מה אני עושה עם זה. אם אני מקבל את זה, זה אומר שאני מכיר במגבלות שלי (אצל אחד זה להשתמש באינטרנט מסונן ואצל אחר זה ללכת לפגישות של הצעדים), ואז יכול לקבל כח לחיות את החיים בצורה הכי טובה שאפשר. אם אני לא מקבל את זה - כנראה אמשיך לסבול. הבחירה בידיים שלי.
