מצחיק, אבל צעד תשע היה זה שבגללו נרתעתי מלהיכנס לתכנית 12 הצעדים. קראתי את רשימת הצעדים ולמרות שכמובן היו לי השגות על חלק מהם, אבל הייתי מוכן לנסות להתמודד איתם, ולעומת זאת כאשר קראתי את הצעד התשיעי אמרתי - עד כאן, את זה לא. כי הצעד התשיעי אומר "כיפרנו במישרין בפני כל מי שפגענו בו", וכמובן אין סיכוי בעולם שאני יעשה את זה. למה? קודם כל כיון שכל מי שפגעתי בו זה כמובן בצדק גמור כך שאין לי למה להתנצל בפניו, ובכלל - גם אם פגעתי במישהו ואני לא צודק, הרי לא שייך שפתאום אכניס את האגו שלי לבוידעם ואגש להתנצל בפניו. בקיצור - לא בשבילי.
אבל למרות זאת התחלתי את התכנית, כיון שידעתי שאני חייב פיתרון לבעיה שלי וכל הפתרונות שכבר ניסיתי לא פתרו כלום וזה היה המוצא האחרון. אז התחלתי עם הצעד הראשון והדחקתי (אני אלוף בהדחקות) את העובדה שבמוקדם או במאוחר אגיע לצעד התשיעי. לשמחתי התקדמתי מהר בעבודת הצעדים, ומצאתי את עצמי עומד מול האיום הנורא של הצעד התשיעי שהוא למעשה לעמוד מול התוצאות של הדיבורים והמעשים שלי. לא כיף אבל אין ברירה ובאמת ניגשתי לאנשים והתנצלתי על כך שפגעתי בהם.
מבחינתי, החלק הקשה ביותר היה להתנצל בלי "אבל". כל פעם רציתי להתנצל על החלק שלי, ולהוסיף "אבל גם אתה לא היית בסדר כשעשית כך וכך". זה היה יכול להמתיק את הגלולה המרה של הצעד התשיעי, אבל לימדו אותי שהצעד התשיעי הוא שלי ולא של האדם שבו פגעתי. אם הוא יחליט להתנצל על החלק שלו - זה ענין שלו, אבל אני צריך להתנצל על החלק שלי ולעזוב את האדם האחר לגמרי. אז כל פעם אחרי שהתנצלתי וביקשתי סליחה על הפגיעה שלי, כאשר עמדו לי על הלשון המילים "אבל גם אתה", בלעתי את הלשון, נשכחתי את השפתיים ושתקתי. זה עבד יופי.
מאז למדתי שהצעד הזה לא רק שהוא לא מפחיד - הוא סבבא לגמרי. אתמול יצא לי לעשות שני צעדי תשע ובשניהם היתה לי כזאת תחושת הקלה ושחרור, שפשוט לא הבנתי למה לא עשיתי את זה מוקדם יותר. אחד היה על ויכוח טפשי שהגיע לטונים גבוהים והסתיים בחילופי האשמות. כשניתקתי את הטלפון, הרגשתי רע וידעתי שאם אני רוצה להשתחרר - אני צריך לקפל את הזנב ולהתנצל. מיד אחרי שהתנצלתי ויישרנו את ההדורים, הרגשתי את ההקלה ושאלתי את עצמי למה אני מחכה, למה אני לא עושה את אותו דבר גם מול אדם אחר שפגעתי בו לפני מספר ימים, ובמקום זה אני ממשיך לסחוב איתי את זה.
אז באמת שלחתי הודעה שבה התנצלתי (רק על החלק שלי!) וביקשתי סליחה. בבוקר קיבלתי הודעה קצרה: "מעריך, סלחתי". ואני שוב זכיתי בשחרור.
