לאחרונה חשבתי שוב על הפוסט הזה.. פגשתי מכורים וסיפורים שהזכירו לי את הצורך בהבדל הברור שבין כוח גדול לכוח עליון, ואת הבעיה גדולה של כל מיני "כוחות גדולים" שהופכים (מרצונם או בעל כורחם) לכוחות עליונים.
אתחיל בנימה אישית, אני מכיר את זה. את הצורך "בהעצמת" או "האדרת" אנשים סביבי. גם מהצד ההפוך של זה, הרגשתי לא פעם בעצמי איך "מעצימים" או מאדירים אותי ואת שמי, כתבתי על "הבייגלה" בעבר, ולא פעם גם ניסיתי להכניס סיכה בבלון... אבל זה לא בהכרח עוזר לי. אחת לכמה זמן אני נתקל "במעריץ" התורן שבטוח שהתורה (התכנית..) הורדה לעולם באמצעותי, ושיחה שלו איתי תגמול אותו לעולם ועד.
זהו, שלא. וזו לא ענווה. זו מציאות. לא יעלה על הדעת שלאדם שסבל כל חייו מתאווה שהורידה אותו לשאול ואין לו כוח משלו להתמודד איתה, יהיה כוח להתמודד עם תאווה של מישהו אחר. ובאותה המידה משוללת היגיון היא המחשבה שלסובל מפגמי אופי משלו תהיה יכולת להתמודד עם פגמי אופי של אדם אחר.
וכשכוח גדול הופך להיות הכי גדול שיש - כוח עליון, גם פוטנציאל הנזק גדל והופך להכי גדול שיש. לשני הצדדים..
"המעריץ" בהכרח ייפגע. לדמות שהוא מעריץ אין באמת כוח להתמודד עם הבעיות שלו, ובמקום לפנות אל מי שבאמת יכול לעזור לו הוא מבזבז את זמנו בציפיות ואכזבות לרוב. בטח אם בהתחלה "עיצותיו" של הכוח "הגדול-עליון" מצליחות לו... במידה "והנערץ" מזהה את רוח הדברים וזז בזמן את נפש הוא הציל והא רק יתחשל מהנסיון להפוך אותו לכוח עליון. אבל במידה והוא נשאב לתוך הנישה החדשה שנתפרה למידותיו ומתחיל להאמין בכוחו הוא, לא די שהוא עשוי להזיק כהוגן למתייעצים למיניהן בעיצות כיד הדימיון הטובה עליו, ייתכן בהחלט שהוא ישלם טבין ותקילין על חיבורו הוא עם הכוח העליון שלו. כמו תמיד, הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא יכול, יכאיב לו. שלא לדבר על עיצות שיכולות להתפוצץ לו בפנים במידה והן "הצליחו" מעל או בעיקר מתחת למשוער...
אז, מה כן? היכן עובר הגבול?
לטעמי, כמו בכל דבר בעסק הזה, זה תהליך. עם הזמן (ועשיית טעויות) רכשתי ניסיון. למדתי לזהות את המצבים הבעייתים שנכנסתי אליהם. ולמדתי איך לא להיכנס לנושאים האלה. וכמו שכתבתי בקצרה יותר למעלה, אותי לימדו שהכי נכון "לכוח גדול" לדבר על עצמו. על התהליך שלו. מה הוא עשה ועזר לו. על מה שאני רוצה לעשות (לפעול על תאווה), ואיך לא פעלתי על זה (צעדים וחיבור לכוח עליון). על מה שלא בא לי לעשות (החלמה.) ואיך כן בחסד הצליח להניע את עצמי לפעולה (צעדים). זהו.
על כל השאר - זוגיות. פרנסה, הורים, חברים, בוס ושאר ירקות - אני יכול לשוחח כחבר. להקשיב. מקסימום לחשוב יחד. ולעולם לא להכריע למאן דהו באיזה עניין אישי שלו. עליי לזכור שיש לי בעיה אמיתית עם שליטה וניהול, ולמרות כוונותיי הטובות, אם לא אהיה מחובר בעצמי ואם לא אבדוק אותי ואת מניעיי עם יד על הדופק כל הזמן, בקלות רבה מדי אני יכול לגלוש "לעזרה" דומיננטית מדי לאחרים... וכשהקסם הזה יתפוגג אני עלול למצוא את עצמי אחראי לסבל ולכאב לא פשוטים בכלל.
שנזכה לעשות את המוטל עלינו ולהשאיר למי שלו מלוא הכוח לעשות את המוטל עליו.. אמן.
