לא יודע אם זה שייך דווקא לאלו שהולכים בשיטת 12 הצעדים, אבל ברור שעבורנו, ובפרט אלו שמשתתפים בקביעות בקבוצות - זהו נושא עקרוני.
היום דיברנו בקבוצה על כך שאנחנו שונים מכולם, וקראנו את הקטע מהספר הגדול שבו כתוב:
למדנו שאנו צריכים להודות בפני האני הפנימי שלנו שאנו מכורים לתאווה. זהו הצעד הראשון להחלמה. יש צורך לנתץ את האשליה שאנו כמו אנשים אחרים או שנהיה כמו אנשים אחרים.
אנחנו המכורים הננו אנשים שאבדו את היכולת לשלוט בתאווה שלהם. אנו יודעים שלעולם לא יוכל אף מכור לתאווה לקבל בחזרה את השליטה בתאווה. כל אחד מאתנו חש בזמנים מסויימים שהוא מקבל בחזרה את השליטה אבל הפסקות אלו קצרות בדרך כלל והן מתלוות תמיד בשליטה קטנה עוד יותר, שהובילה עם הזמן לדמורליזציה בלתי ברורה ומעוררת רחמים. כולנו משוכנעים שמכורים מהסוג שלנו הם בצפרניה של מחלה מתקדמת. לאורך הזמן אנחנו נעשים גרועים יותר, לעולם לא טובים יותר.
זהו, קצת קשה להוסיף אחרי דברים כל כך חדים וחזקים, אבל מצד שני אני מבין שהרבה חברים יתמרדו נגד הדברים האלו כי זה נוגע לנו בנקודה מאוד פנימית. אחד החברים שלח לי מייל עם שאלות ואנסה לענות עליהם:
מה הכוונה שאני שונה מאדם אחר? האם אני אומר לעצמי שאני מכור ואין מה לעשות? ממש מפחיד לסגור על עצמי עם הגדרה כזאת שאני "אלרגי לתאווה". אני לא מרגיש שאני מוכן להשלים עם ההגדרה הזאת של עצמי.
גם לא מובן לי הכוונה שלא אוכל יותר להתאוות בצורה נורמלית. אמרת שמכור לאלכוהול לא יכול לשתות כמו ג'נטלמן, ואני כן יכול לשתות קצת מידי פעם. אבל איך זה בתאווה? מה הכוונה שאני לא יכול להתאוות כמו כולם בצורה נורמאלית?
כן, אני שונה מאדם אחר, ודווקא הדוגמא של האלכוהול היא הכי טובה כדי להסביר את זה. לי אין שום בעיה לשתות קצת אלכוהול, ואין לי שום בעיה להפסיק אם אני רוצה. גם אם אני משתכר, זה לא אומר שאני בבולמוס שתיה שלא ייפסק עד שיאשפזו אותי. פעם או פעמיים בשנה אני שותה, משתכר, כואב לי קצת הראש והחיים נמשכים. העובדה שטעמתי קצת אלכוהול לא עושה לי בדרך כלל רצון בלתי נשלט להמשיך לשתות עד הסוף. אבל האלהוכוליסט הוא שונה, וכאשר הוא מתחיל לשתות - הוא לא יכול לעצור. כשהוא שותה כוסית אחת קטנה - הסוף שלו כבר נחתם.
מה הפך את האלכוהוליסט לאחד שלא יכול להפסיק לשתות? זה לא ממש משנה. מה שמשנה זה שכעת זה המצב והוא כבר לא אדם נורמלי, ולא משנה כמה זמן הוא יישאר יבש, כי בפעם הבאה שהוא שוב ישתה - הוא שוב ייכנס לבולמוס שתיה שלא נגמר למרות שהוא יודע כמה זה מסוכן לו וכמה זה רע לו וכמה הוא יסבול מזה.
וגם אני אותו דבר. אני שונה כי אני מכור לתאווה. אני לא אומר את זה לאף אחד, וכל אחד יבדוק את עצמו האם הוא מכור, אבל מי שהגיע למסקנה שהוא מכור, צריך להבין שהוא שונה והוא לא יכול לעשות מה שאחרים כן יכולים לעשות. בדיוק כמו שאני יכול לאכול במבה אבל אדם שאלגרי לבוטנים לא יכול. מה לעשות, ישנם אנשים אלרגיים לבוטנים וישנם אנשים אלרגיים לאלכוהול וישנם אנשים אלרגיים לתאווה. אני מהסוג האחרון, וזה הרבה יותר מסוכן מאשר להיות אלרגי לבוטנים. אצלי "קצת תאווה" תגרום לי לפריחה אדירה בכל הראש והלב, וכשהפריחה תסתיים - יכול להיות שאגלה שנהרסו לי החיים.
אבל כל זה לא אומר שאין מה לעשות אלא ההיפך. ילד שלא יודע שהוא אלרגי לבוטנים ממשיך להיות בסכנה גדולה כי הוא אוכל דברים מסוכנים בלי לדעת מה גורם לו לאלרגיה. אבל כשהוא מגלה שהוא אלרגי - הוא מתחיל לטפל בזה וסוף סוף לוקח אחריות על האלרגיה שלו. כשגיליתי שאני אלרגי לתאווה - התחלתי סוף סוף לעשות משהו עם עצמי.
אז מה הכוונה שאני לא יכול "להתאווה כמו ג'נטלמן"? לי זה די פשוט. אדם רגיל יכול ללכת ברחוב ולשטוף את העיניים וזה לא אומר שהוא ימשיך משם לאתר פורנוגרפיה או למקומות גרועים מכך. הוא נהנה קצת וממשיך הלאה בחיים שלו, בדיוק כמו שאני עושה קידוש על יין וממשיך בסעודת שבת. אבל האלכוהוליסט כבר לא יוכל לעשות קידוש לעולם, כי הכוס יין הזאת תשלח אותו לאישפוז. וגם כוסית התאווה שאני אשתה ברחוב או בכניסה לאתר חדשות "רגיל" - תשלח אותי היישר לזרועותיה של התאווה, בדרך ללא מוצא.
