שלום חברים,

ביום ראשון האחרון התחלנו שוב מחזור חדש של הקבוצה הטלפונית של 12 הצעדים. כפי שהיה במחזור הקודם, חברי הקבוצה מקבלים אימייל עם סיכום השיחה ושיעורי בית. (מי שמעוניין להצטרף מוזמן לשלוח אימייל לכתובת sod@gye.org.il).

את הסיכומים של המחזור הקודם ניתן למצוא בלינק הבא

זהו זה, היום התחלנו את המחזור החדש של התכנית, בקבוצה הטלפונית של הצהריים. חברים רבים חדשים הצטרפו, וכמובן חלק מהחברים מהמחזור הקודם נשארו איתנו, כך שיש לנו כעת קבוצה די מגוונת, אבל במחינת התכנים אנחנו מתחילים מההתחלה, כך שזה יתאים ממש לכולם.

היום עשינו היכרות קצרה עם התכנית וחלק מהחברים החדשים כבר קיבלו את האומץ להזדהות ולדבר ואפילו לספר קצת על עצמם, ובנוסף חלק מהחברים הותיקים סיפרו על מה שהם קיבלו מהמחזור הקודם (אחד החברים חגג היום תשעים יום נקיים, מזל טוב!).

אז מה בעצם אנחנו רוצים מהתכנית הזאת? דיברנו על זה שאנחנו לא מחפשים שמישהו יקח מאיתנו את המשיכה הטבעית אלא שנוכל לשלוט בהתנהגות שלנו. זוהי חלוקה מאוד חשוב, וכדי שנצליח - חשוב שנבין אותה ונהייה ריאליים. אין אפשרות שנגיע למצב בו "כל העסק הזה מאחרינו" ולא נימשך יותר יותר, כיון שזה אומר שגם לא נתחתן ולא נביא ילדים לעולם. המשיכה היא טבעית ואלוקים נתן לנו אותה, אבל אנחנו צריכים להשתמש בה נכון.

אבל זה גם לא אומר שאנחנו צריכים לחיות באובססיה כשכל החיים שלנו מסתובבים סביב כך, ובודאי שזה לא אומר שאנחנו חייבים ליפול כל פעם שהפיתוי עולה. המטרה שלנו היא להגיע למצב בו אנחנו יכולים לנהל חיים נורמליים תקינים, וגם כאשר אנחנו נמצאים מול הפיתוי, אנחנו יכולים להתמודד עם כך ולא חייבים ליפול.

שיעורי בית. למרות שזה נראה שאלה פשוטה, תקדיש שלוש דקות למחשבה מדוע אתה רוצה להפסיק? אם אתה יכול - תכתוב רשימה של הסיבות שעלו לך. זה יעזור לך אחר כך.

היום המשכנו בהכנה לקראת התחלת העבודה על הצעדים, ובעיקר דיברנו על המטרה המרכזית של כל תכנית 12 הצעדים, שהיא שונה מאוד מכל הפתרונות הרגילים שהכרנו עד עכשיו. אם תמיד ניסינו למצוא פתרונות טכניים כמו סינון טוב יותר, או פתרונות נקודתיים שיעזרו לנו להתגבר על הכמיהה והמשיכה שלנו, כעת אנחנו מבינים שזה לא יספיק ונצטרך יותר מזה.

התכנית של 12 הצעדים יוצאת מתוך נקודת הנחה שהפתרונות הקטנים לא יספיקו עבורנו ונצטרך לעשות שינוי מקיף בחיים שלנו, מה שאנחנו קוראים שינוי גישה או "התעוררות רוחנית". לא משנה איך אנחנו קוראים לזה, הנקודה היא שאנחנו צריכים משהו כולל יותר, מקיף יותר, וכאשר נעשה את השינוי - הבעיה שלנו עם האובססיה לתאווה תיפתר מאליה.

חברים ותיקים יותר (בעיקר מהמחזור הקודם) שיתפו על השינוי שהם הרגישו, וכיצד השינוי הזה נתן להם פתאום אפשרות להישאר נקיים לחודשים ארוכים, מה שלפני כן היה בגדר חלום רחוק.

חשוב שנבין את זה כאשר אנחנו מצטרפים לקבוצה כי בהמשך נשמע הרבה דיבורים על נושאים שנראים לא שייכים. מה הקשר בין פגמי אופי, שיתוף אחרים ויישור ההדורים עם אנשים שבהם פגענו לבין הבעיה שלנו? הרי הגענו כי אנחנו לא מצליחים להתמודד עם הנפילות, אז למה מדברים איתנו על כל הדברים האלו? התשובה היא שהפתרון לבעיה המקורית שלנו עובר דרך אותם נושאים וכך אנחנו מחוללים את השינוי בגישה שלנו לחיים.

שים לב: בעקבות כך שישנם חברים רבים בקבוצה, נאריך את הקבוצה מעבר לחצי שעה, כך שכל מי שרוצה יקבל הזדמנות לשתף, להציג את עצמו או לשאול שאלות (היום הקבוצה התארכה לכמעט שעה).

שיעורי בית. תקדיש כמה דקות למחשבה על הפתרונות שכבר ניסית, ותשאל את עצמך מדוע הם לא הצליחו, והאם אתה מוכן להקדיש כעת זמן ומאמץ לשינוי מקיף הרבה יותר.

לאחרונה התכתבתי עם חבר מתוסכל מהנפילות שלו. שאלתי אותו האם הוא חשב על הצטרפות לקבוצה של תכנית 12 הצעדים והוא אמר לי שהוא ניסה את זה וזה לא בשבילו. כביקשתי קצת יותר פרטים הוא אמר שהוא הקשיב פעם אחת לקבוצה בצהריים והוא לא הרגיש שום שינוי מהפכני בחיים. הסברתי לו שמה שהוא אומר שקול לאדם שרוצה לעשות דיאטה ולהוריד חמישים קילו, ואומר שהוא כבר ניסה חדר כושר וזה לא בשבילו כיון שהוא הלך פעם אחת וגם אחר כך נשאר שמן...

בקיצור, בלי השקעה והתמדה - אין תוצאות. יש חברים שעצם ההצטרפות לקבוצה גורמת להם שינוי ראשוני והם מרגישים פתאום איזה שחרור גדול, ויש כאלו שההצטרפות עצמה לא עושה להם שום שינוי. גם אלו וגם אלו לא ירוויחו הרבה אם הם לא יתמידו בהשתתפות בקבוצה ויעבדו על עצמם לפי התכנית. לא כולם יכולים להיות בכל יום בקבוצה, אבל כמובן שזה הדבר הרצוי - להשתתף כמה שיותר פעמים ולהתמיד בכך, לפחות בתקופה הראשונה. 

התמדה היא לא מצרך שאפשר לקנות במכולת, ולצערנו הוא לא משאב טבעי שנמצא בכמויות גדולות מידי. זה נכון תמיד, ונכון שבעתיים לגבי הבעיה שלנו, כיון שהרבה פעמים אחרי תקופה קצרה של נקיות, אנחנו מתפתים לחשוב ש"כל העסק הזה מאחרינו" ואין לנו יותר צורך בקבוצה ובעבודה עצמית. אבל זאת טעות, והטעות הזאת מובילה אותנו לנפילה. אם אנחנו לא רוצים ללמוד בדרך הקשה אחרי נפילה כואבת נוספת, אנחנו  צריכים פשוט להמשיך בהתמדה.

שיעורי בית. תעשה רשימה קצרה של דברים שאתה מצליח להתמיד בהם, לעומת רשימה של דברים שהיית מאוד רוצה אבל אתה לא מצליח להתמיד בהם. תנסה לבדוק עם עצמך איך תוכל לדאוג ולוודא שההשתתפות בתכנית והעבודה על ההחלמה תהיה ברשימה הראשונה ולא ברשימה השניה.

בדיחה מפורסמת אומרת: איך יודעים שמכור משקר? כאשר רואים שהשפתיים שלו זזות... אבל גם אם אנחנו לא תמיד משקרים, אין ספק שאנחנו סובלים ממחסור חמור בכנות. אז לפני שמתחילים בכלל את העבודה על הצעדים, חשוב לדעת שהתנאי היחיד שהוא תנאי מקדים זה שנהיה כנים. כנות עם עצמנו וכנות עם אחרים, כי בלי כנות - אין אפשרות להתחיל את התהליך בכלל.

כנות כאמור זה לא רק לא לשקר, אלא לדעת באמת מה המצב שלי. הרבה פעמים, הידיעה של המצב לאמיתו עלולה כל כך לכאוב, שאנחנו פשוט משתמשים בהכחשה והדחקה. למשל אנחנו עלולים לחשוב שהמצב שלנו גרוע בהרבה ממה שהוא באמת (חבר שנופל כמעט כל יום עדיין יכול לומר "אני מכור קל"), או באמת להאמין לעצמנו ש"הפעם הזאת היא הפעם האחרונה". כל זה הוא חלק מהחוסר כנות שלנו עם עצמנו.

במילים פשוטות: כנות זה להסתכל במראה ולדעת שהדמות שנשקפת זה אני לטוב ולרע, בלי לנסות להסתיר חלקים מהתמונה, בלי לייפות אותה ובלי לעצום עיניים. 

אז נכון שאין צעד ספציפי שכתוב בו "החלטנו להיות כנים", אבל הכנות מופיעה בכל הצעדים החל מהצעד הראשון בו אנחנו צריכים להודות בפני עצמנו לגבי המצב האמיתי שלנו, דרך הצעד של חשבון הנפש שכמובן בלי כנות אין בו כל תועלת, וכן הלאה וכן הלאה.

שיעורי בית. קח לעצמך חמש דקות לחשוב על דוגמאות שבהם נהגת לאחרונה בחוסר כנות, בין אם זה חוסר כנות מול עצמך ובין אם זה חוסר כנות מול אנשים אחרים. כמובן שקרים נכללים בחוסר כנות, אבל גם אם לא שיקרת - תחפש את המקומות שבהם לא היית כנה לגמרי.

אחרי שאת השבוע שעבר הקדשנו לנושאים שהם מעין הקדמה לתכנית הצעדים, היום הגענו אל הצעד הראשון, הצעד שהוא הבסיס לכל התכנית כולה, והוא אומר "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה".

אבל למה חשוב שנודה בחוסר אונים, האם אי אפשר לעשות את התכנית הזאת גם אם אני חושב שיש לי מספיק כוח? התשובה היא שהתכנית הזאת דורשת המון השקעה וצעדים שהם אמנם פשוטים אבל מאוד לא קלים, ומי שלא מוכרח לעשות אותם - פשוט לא עושה אותם.

ניקח כדוגמא את הצעד השני שבו אנחנו מתחילים לבקש עזרה מחברים אחרים בזמן קושי. אף אחד לא אוהב לבקש עזרה, ובדרך כלל אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שהפעם נסתדר לבד ונצליח לעמוד בפיתוי ולא ליפול. רק מי שבאמת מודה בכך שהוא חסר אונים ויודע שלבד הוא לא יכול - יעשה את הצעד הפשוט הזה ויתקשר לחבר אחר לבקש עזרה כדי לעבור את הקושי.

ככה זה בנוגע לצעד השני וכך גם בנוגע לכל אחד מהצעדים שאחרי זה. מי שחושב שהוא יכול להסתדר בעצמו באמצעות כלים פשוטים וקלים יותר, לא יעשה את העבודה הקשה של הצעדים. זה כמו שאדם לא הולך לניתוח כל זמן שהוא לא משוכנע שזה הטיפול היחיד עבורו וכמובן שמי שחושב שהוא רק צריך פלסטר לא יחתום על ניתוח. גם אצלנו מי שחושב שהוא יכול להסתפק בהתקנת סינון או כלי אחר, לא יתמסר לעבודה של הצעדים.

שיעורי בית. תנסה להיזכר בכמה שיותר מקרים בהם חשבת שתצליח בהתמודדות ובסוף נכשלת. תיזכר בהרגשות לפני כן של "אני יכול", ובהרגשות אחר כך של הכישלון בהתמודדות.

אחד המקומות שבהם הכי קל לראות את החוסר אונים שלנו, הוא אחרי הלגימה הראשונה. המושג הזה מושאל מהבעיה של האלכוהוליסטים שלא יכולים להפסיק לשתות, אחרי שהם שתו כוסית אחת. בן אדם רגיל יכול לשתות כוסית, לברך חבר ב"לחיים", ולהפסיק כאן, אבל לא מי שהוא אלכוהוליסט, כי אצלו אחרי הכוסית הראשונה - תמיד תבוא כוסית נוספת, עד הנפילה הסופית.

גם אצלנו זה ככה. אין דבר כזה אצלנו "קצת תאווה", כי תמיד זה מביא אותנו לעוד ועוד עד לנפילה. אם אני מרשה לעצמי להציץ בתמונה אחת מתוך מחשבה שאצליח לעצור אחר כך, או שאני מרשה לעצמי להיסחף עם מבטים ברחוב במחשבה שאצליח להפסיק אחר כך, או שאני אומר לעצמי שהפעם רק אצפה בסרטונים שהם על הגבול, זה תמיד לא מצליח ותמיד זה נגמר בנפילה.

ברגע שהתחלנו - אנחנו פשוט חסרי אונים מול זה. לנסות להפסיק רגע אחרי שהתחלנו, זה קשה פי מאה מאשר אם לא התחלנו בכלל, כי ברגע שזה נכנס לנו לראש, אנחנו כבר לא מסוגלים לעשות כלום כדי לעצור. 

שיעורי בית. תכתוב כמה מקרים בהם התחלת את הנפילה מתוך מחשבה של "הפעם אסתפק בקצת אבל לא אגיע לנפילה גמורה". תנסה גם לחשוב מה גרם לך לחשוב בצורה הזאת וכיצד שכנעת את עצמך שתצליח בכך, למרות הניסיון הארוך שלך שאין סיכוי.

אם אני מודה שאני חסר אונים, או במילים אחרות - אם אני מודה שאני לא יכול להתמודד לבד עם הבעיה שלי כי חסר לי כח לצורך כך, זה לא יכול להיות איזה סיסמא. אין בתכנית אף צעד שאפשר לעשות אותו בצורה טכנית והוא יעבוד, ובודאי לא הצעד הראשון שהוא הבסיס להכל. אז השאלה היא כמובן למה אני אומר שאני חסר אונים?

אחת הדרכים להגיע להפמנה של המצב שלי זה כאשר אני בודק מה כבר ניסיתי להפסיק ולא עזר לי. כמעט כולנו השקענו הרבה שנים בניסיונות חוזרים ונשנים להפסיק והשתמשנו כמעט בכל דרך אפשרית החל מסינון, דרך תפילות ועד טיפול פסיכולוגי. אם ניסיתי את כל הדברים האלו וזה לא עבד עבורי - אני מבין שבאמת חסר לי כח.

אבל גם אם לא ניסיתי את כל הכלים האפשריים, עדיין אני יכול לשאול את עצמי את אותה שאלה בסגנון קצת אחר: האם ניסיתי בכל כוחי להפסיק ולא הצלחתי? אם התשובה חיובית, אז אין סיבה הגיונית לחשוב שזה עומד להשתנות, ובמקום לנסות עוד פעם בכל הכוח - כדאי להודות בכך שפשוט חסר לי כוח.

שיעורי בית. הפעם זה קל - תעשה רשימה של כל הדברים שניסית לעשות כדי להפסיק, ותציין כמה זמן כל אחת מהשיטות האלו החזיקה מעמד אצלך. אתה יכול גם לכתוב תיאור קצר של הפעמים בהם ניסית להפעיל את כל כוח הרצון ואיך זה הסתיים.

הצעד הראשון בו אנחנו  מודים בחוסר אונים, מזכיר לנו לא רק את הנפילות עצמן, אלא גם את המחיר הכבד ששילמנו בגלל הנפילות, אחרת יגיע רגע שנשאל את עצמנו: למה בכלל להפסיק? במילים אחרות: יכול להיות שאני לא מסוגל להפסיק, אבל אולי אני בכלל לא רוצה להפסיק?

לכן, כחלק מהצעד הזה, אנחנו כותבים את המחיר ששילמנו על הנפילות. זה יכול לכלול כמובן את הכאב, את השעות הרבות שביזבזנו, את הרגשות של פיצול האישיות, שאיפות בחיים שלא מומשו, פגיעה בשלום בית, עצירת ההתקדמות בעולם התורני ועוד ועוד. הרשימה ארוכה וכל אחד יכול למצוא את הנקודות הרגישות אצלו.

כמובן שעצם הרשימה לא תגרום לנו להפסיק ליפול. זה לא שאם רק נזכור את הכאב אז לעולם לא נחזור לשם. כבר ניסינו את הדרך הזאת המון פעמים וזה לא עבד. הסיבה שאנחנו משקיעים בתזכורת הזאת היא כדי שזה יגרום לנו להמשיך לעשות את הפעולות הבאות. לדוגמא: כאשר אנחנו יודעים שאנו חסרי אונים מול הנפילות וגם זוכרים היטב את הכאב הכרוך בהן, זה ידחוף אותנו לבקש עזרה כאשר אנחנו זקוקים לכך, ולא להמשיך לנסות להתמודד לבד.

שיעורי בית. תערוך רשימה של המחירים ששילמת על הנפילות. תנסה להקיף כמה שיותר תחומים של החיים ותפרט הן את מה שהפסדת והן את מה שיכולת להרוויח אם לא היית נופל.

בהמשך לשבוע שעבר, אנחנו ממשיכים גם השבוע לעבוד על הצעד הראשון, בו אנחנו מודים בחוסר אונים, או בעברית פשוטה, אנחנו אומרים שלבד אנחנו לא מצליחים להתמודד עם הבעיה שלנו.

אבל בזמן שבשבוע שעבר שאלנו את עצמנו מה המחיר ששילמנו על הנפילות שלנו, היום הלכנו בדיוק לצד השני ושאלנו מה הרווחנו מהנפילות. בדרך כלל, תמיד ניסינו להסביר לעצמנו כמה התאווה היא כלום ולמה אנחנו לא צריכים להימשך אליה, אבל זה לא עזר. כעת אנחנו מנסים להודות שהכוח של התאווה הוא חזק מאיתנו, ודוקא לכן אנחנו מוכנים לוותר עליה. אבל זה לא עובד אם אנחנו לא יודעים מה אנחנו מרווחים ממנה, כי אחרת לא נוכל לוותר.

כמו אדם שמבין היטב למה הוא צריך להפסיק לעשן סיגריות, אבל מעולם לא שאל את עצמו למה הוא ממשיך לעשן, אז ברור שהנסיונות שלו להפסיק ייכשלו, פשוט כי הוא לא מודע לכך שהעישון מעניק לו דברים שהוא יצטרך תחליף עבור חלקם, והוא יצטרך לוותר על חלק אחר.

גם אצלנו אנחנו צריכים למצוא את מה שאנחנו מקבלים מהנפילות, שזה יכול להיות מקום של בריחה, מקום של קבלה או אפילו הפגה של השיעמום שלו. כאשר אנחנו יודעים את זה, אנחנו יכולים למצוא תחליפים לחלק, ולהבין שחלק אחר לא נוכל למצוא תחליפים וניאלץ פשוט ללמוד לחיות בלעדיהם.

שיעורי בית. תערוך רשימה של דברים שאתה מקבל מהתאווה. חלקם יכולים להיות טכניים (מילוי זמן בעת שיעמום) וחלקם מהותיים ברמה הנפשית (מפלט לבריחה, קבלה וכן הלאה).

אם אנחנו חסרי אונים מול התאווה, או אם אנחנו מודים בכך שבעצם לבד לא נצליח להתמודד עם זה, מה המשמעות המעשית מכך? הרי ברור שהתוצאה שכולנו רוצים להגיע אליה היא אותה תוצאה, בין אם אנחנו הולכים בדרך של מלחמה ובין אם בדרך של כניעה, אז מה ההבדל בין שתי הדרכים האלו?

השתמשנו בדוגמא על אדם שעומד על החוף ומנסה להתנגד לגלים ששוטפים אותו, אבל גם אם הוא מצליח לשרוד גל אחד או שניים קטנים, כשמגיע הגל החזק - הוא נופל, כיון שהגל חזק ממנו. הוא מנסה שוב ושוב להתנגד לעוצמה ולהפעיל יותר כח אבל זה לא עוזר.

אבל מגיע רגע בו הוא מסתכל על המצב ומבין: חסר לו כוח ואין ברירה אלא להודות בכך שהגל חזק ממנו. זה כמובן לא אומר שהוא מתייאש וטובע אלא להיפך - כעת הוא מבין שאולי הגישה שלו היתה לא נכונה, ובמקום להילחם עם הגל, הוא צריך להוריד את הראש כאשר הגל מגיע, ואולי בכלל במקום לנסות עוד פעם לבדוק אם הוא חזק יותר מהגל, זה הזמן לצעוק ולבקש עזרה.

זה הסיפור שלנו. כל השנים ניסינו לעמוד מול הגל של התאווה, אבל זה היה חזק מאיתנו ונפלנו. כעת, כאשר הגל מגיע, אנחנו מודים בכך שזה גדול עלינו ומורידים את הראש כדי לתת לגל לעבור מעלינו, וכמובן פונים לבקש עזרה מאחרים ומאלוקים.

שיעורי בית. אם כבר חווית את ההבדל בין כניעה לבין מלחמה, תתאר מקרה אחד בו נלחמת ומקרה אחד בו נכנעת ומה היו ההבדלים בפעולות שלך ובתוצאות. אם עדיין לא ניסית את זה - בפעם הבאה שההתמודדות מגיע, תנסה להיכנע במקום להילחם.

הצעד הראשון הוא הצעד היחיד מתוך כל 12 הצעדים בו אנחנו מתעסקים ישירות עם התאווה, ואפילו כאן חצי ממנו כבר מתעסק בבעיה האמיתית שלנו, שהיא - כמה מפתיע - בכלל לא המשיכה והפיתוי והאינטרט הפרוץ והנשים ברחוב.

החלק הראשון אומר "הודינו כי אנו חסרים אונים מול התאווה", והחצי השני אומר שאנחנו גם מודים כי "אבדה לנו השליטה על חיינו". זה נשמע מפחיד, אבל למעשה מדובר כאן דבר פשוט בו אנחנו אומרים שאנחנו מבינים שהבעיה שלנו היא הרבה יותר רחבה, ולא רק החור הוא הבעיה אלא גם העכבר עצמו. לכן לא מספיק שנסתום את החור, אלא חייבים לטפל בעכבר - במקרה הזה הכוונה אלינו...

כל זמן שאנחנו משוכנעים שהבעיה שלנו היא נקודתית, אנחנו מחפשים פתרון נקודתי, אבל כאשר אנחנו מבינים שיש לנו בעיה רחבה יותר, זה מצריך גם פיתרון רחב יותר, וזה בדיוק מה שהתכנית מציעה לנו. לכן, התוצאה של הצעד הזה היא לא החלטה להתקין אינטרנט מסונן או למצוא תחליף שימלא אותנו במקום התאווה, אלא החלטה ללכת על טיפול מקיף שיפתור לנו את הבעיות שנמצאות בבסיס האישיות שלנו, ואז נוכל בקלות להתמודד עם התאווה עצמה.

שיעורי בית. תקדיש כמה דקות למחשבה ולערוך רשימה של דברים שאתה רואה בעצמך שיכול להיות להם קשר לנפילות, מעבר לענין הטכני. זה יכול להיות תחושות שונות (בדידות, דחיה וכן הלאה), יכול להיות מצבים מסויים (שעמום, לחץ מעודף דברים וכן הלאה), ויכול להיות כל דבר אחר שאתה מזהה.

בשבועיים האחרונים עסקנו בצעד הראשון, הצעד בו אנחנו מודים בכך שההתמודדות לבד מול התאווה היא למעלה מכוחנו ואנחנו צריכים עזרה. לפעמים אנחנו נרתעים כשאנחנו שומעים חברים משתמשים במושגים כמו "חוסר אונים" או "התמכרות", אבל כל אלו הם רק שמות נרדפים לתאר מצב שבו חסר לנו כח ואנחנו צריכים עזרה.

זה מצב שאנחנו מכירים מהרבה מקומות אחרים בחיים ולא מופתעים ממנו, ואין סיבה שנהיה מופתעים כאן. כשיש לנו בעיה ברגל אנחנו הולכים לרופא, כשיש לנו בעיה עם הרכב אנחנו הולכים למוסך (ולא מנסים לבד), כשיש לנו משפט אנחנו פונים לעורך דין. אלו הם מצבים שגם אותם ניתן לתאר כ"חוסר אונים", כי חסר לנו כח, ולכן אנחנו פונים לאחרים לקבלת עזרה. כמובן שבכל אחד מהמקרים האלו, בפרט במקרים הקשים, אנחנו פונים לאלוקים שיעזור לנו, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות גם כאן.

להודות בכך שחסר לנו כח זה לא בושה. מדובר בשינוי גישה שבה במקום להתעקש ש"הפעם אצליח", אני אומר שלמדתי מהנסיון שלי וכעת אני מוריד את הראש ונותן לגל לעבור מעליי, במקום לנסות לעמוד מול הכוח שחזק ממני.

בנוסף אנחנו כבר מבינים שהבעיה הזאת היא רחבה יותר ולא משהו נקודתי, ולכן נצטרך גם טיפול מקיף יותר. כאן אנחנו מפנימים את העובדה הזאת ומוכנים להיות פתוחים לקבל את העזרה שנצטרך לה בהמשך הדרך.

שיעורי בית. תקדיש חמש דקות למחשבה מה אומר לך צעד ראשון, ומה טוב שתסכם בכתב את המצב שלך מבחינת מה הפסדת בגלל התאווה, מה מצאת בתאווה, ומה ניסית לעשות כדי להפסיק.

היום התחלנו את השבוע השלישי שלנו במחזור החדש של הקבוצה הטלפונית, ושוב נמצאים איתנו חברים מהמחזור החדש לצד חברים מהמחזור החדש, וגם חבר שהצטרף היום בפעם הראשונה - החבר הכי חשוב בקבוצה.

אחרי שבועיים שדיברנו על הצעד הראשון, הגיע הזמן לעבור לצעד השני, ואם הצעד הראשון היה בעל נימה פסימית, אז כעת הצד השני משלים אותו והוא בעל נימה אופטימית. בכלל, שני הצעדים האלו הם שני צדדים שונים של אותה מטבע. הצעד הראשון אומר "אני לא יכול לבד", אז הצעד השני מסביר איך לקבל עזרה מאחרים. הצעד הראשון אומר "הגעתי למסקנה שאין לי סיכוי", אז הצעד השני אומר "אבל כעת יש לך סיכוי".

השאלה הראשונה היא כמובן - למה שאאמין בכך שכעת יש לי סיכוי? אם כבר ניסיתי את כל הדרכים האפשריות, למה שאאמין שהפעם זה יהיה שונה?

התשובה הכי טובה לשאלה הזאת היא להקשיב לחברים אחרים. לא צריך להסתכל על אלו שהגיעו לפני הרבה שנים והם נקיים, ואפשר פשוט להסתכל על החברים שהצטרפו במחזור הקודם לפני ארבעה חודשים והם נקיים. אם זה עובד להם - זה יעבוד גם לך. כולנו הגענו לכאן באותו מצב אחרי שהתייאשנו, אבל כעת באמצעות החברים האחרים אנחנו מגיעים לאמונה שגם לנו יש סיכוי.

שיעורי בית. תקדיש כמה דקות למחשבה וכתיבה על השאלה האם אתה מאמין שיש לך סיכוי להפסיק ליפול בעזרת ההשתתפות בתכנית, ואם כן - תפרט מה החלק של החברים האחרים בכך שהגעת לאמונה הזאת.

למרות שהמטרה של הצעדים היא לא כל כך להעניק לנו כלים להתמודדות אלא לגרום לנו שינוי בדרך החיים כדי שלא נסבול יותר מהאובססיה, עדיין הצעד השני הוא כלי מאוד פרקטי והוא הכלי הכי מוצלח שאנחנו מכירים (בתור פעולה בודדת) להתמודד מול גל של תאווה שמאיים להפיל אותנו.

הצעד השני מציע לנו דבר מאוד פשוט: קשה לך? תבקש עזרה!

כמה פשוט על הנייר ככה לא פשוט לבצע אותו. לא בגלל שיש כאן משהו להסתבך, אלא כיון שאנחנו שוב ושוב מעדיפים לנסות להסתדר לבד, במקום לבקש עזרה ממישהו אחר. אבל אם הפנמנו באמת את שחסר לנו כח מול התאווה ואנחנו מבינים שלבד לא נצליח להתמודד, אנחנו מתגברים על הקושי ואנחנו מבקשים עזרה.

בשביל זה יש לנו חברים שמתמודדים עם אותו דבר בדיוק, ואיתם אנחנו יכולים להיות כנים לחלוטין ולשתף אותם במה שעובר עלינו. עם חבר שנמצא איתנו באותה סירה, אנחנו לא צריכים הרבה דיבורים, ומספיק משפט קצר כמו "שלום, אני מרגיש קושי כעת וצריך עזרה".

שיעורי בית. רובנו חוששים מאוד לבקש עזרה, השאלה היא למה? הרי אנחנו לא מתביישים לבקש עזרה מרופא כאשר יש לנו צורך בכך. תקדיש מחשבה לשאלה האזת, כי אחרי שתדע מה מפריע לך - תוכל גם להתמודד עם זה.