השבת הבנתי סופסוף איפה אני תקוע בצעד הזה.
קראתי ב12 ו12 די הרבה וביקשתי מאלוקים שיעזור לי לחיות אותו ולמסור לו את החיים שלי ואז פתאום נפל לי האסימון כמה החיים שלי מבוססים על רצון עצמי מעבר למקרים הקטנים שבהם אני פועל כמנהל ולא כעובד.
לדוגמה, אם אני מתחיל לחשוב על מה אני רוצה לעשות, ואז המחשבות שלי מתחילות לטוס לכיוון של לעשות הרבה כסף או לחילופין להיות יועץ או פסיכולוג או עו"ס, ואז אני נתקע עם זה שאני יושב בכולל, או שזה לא מתאים לתנאי החיים שיש לי, אני ישר דוחק את הכל הצידה ומתעקש על הפנטזיות שלי כי הרי זה מה שאני רוצה...
או אם אשתי הייתה אמורה ללכת למקווה והתברר שהיא לא יכולה ללכת למקווה אני לא מקבל את זה בשום אופן כי הרצון שלי הוא הפוך, אז אני נכנס לאובססיה, מי אמר שזה נכון? אני ישכנע את הרב שהוא לא צודק, אני מדבר על זה עם המון אנשים ומחפש ראיות לצדקת דרכי וכו' וכו', (דברים שהיו בעבר הלא רחוק)
גם אם אני רואה שאין לי עכשיו כסף לקנות משהו אני לא מוכן לוותר על זה כי אני הרי רוצה, אז אני קונה למרות זאת וסומך על עצמי שאח"כ אני יעשה איזה עבודה מהצד לכסות את זה. ואז עולה מחשבה חצופה שאולי זה לא יסתדר עם צרכי הבית או עם סדרי הכולל שלי, אבל זה לא מעניין אותי כי אני רוצה עכשיו.
ועוד אינספור דוגמאות שהמכנה המשותף שבהם שאני לא מוכן לקבל את הדבר הזה שלאלוקים יש תכניות בשבילי ויכול להיות שהם שונות מהרצון שלי, אני זוכר במפורש שגם ביחס לתאווה כבר מגיל צעיר שאלתי את עצמי איך אני מסוגל לצפצף ככה על אלוקים והתשובה היחידה שעניתי לעצמי זה שאני פשוט רוצה ומי זה שיכול לומר לי לא לעשות מה שאני רוצה, זה היה נראה לי כמשהו לא הוגן, מי אתה שתחליט בשבילי להיות יהודי וחרדי, אולי אני מעדיף להיות גוי...
לא הבנתי עד היום מה קשה בצעד 3, למה כתוב בספרות שזה קשה למסור את החיים לאלוקים.בסך הכל לשנות את הטקטיקה, במקום לעשות הכל לבד, אפשר להתיעץ ואפילו לוותר על שליטה במקומות מסויימים כי אני סומך על אלוקים שהוא יעשה את זה טוב, מה קשה בזה?
והיום הבנתי שזה אומר קודם כל לוותר על הרצון העצמי שלי מול התכניות של אלוקים בשבילי, עוד לפני מה הוא מצווה עלי, קודם כל להבין שיש פה בוס שיש לו תכניות בשבילי, ואני פשוט צריך בכל שלב לעזוב את הרצונות שלי ופשוט לנסות לראות ולהקשיב מה התכניות שלו בשבילי.
אחרי זה, מגיע השלב המעשי של לוותר על שליטה בכל מיני מצבים שבהם הרצון שלי הוא זה שמכתיב לי את הדרך.
זה היה ממש כואב, אבל זה גם היה מואר ומחבק. דיברתי עם אבא אוהב שלי וסיפרתי לו עד כמה אני גוש של רצון עצמי, וביקשתי ממנו שיעזור לי לוותר על הרצונות שלי, שיתן לי את ההבנה שהתכניות שלו הם הדבר הכי טוב בשבילי, בכיתי, וגם אמרתי לו תודה על המקום הזה, על הדלת שנפתחה לי ועל השביל שנגלה לי מעברה השני של הדלת.
