זה כל הזמן קורה לי.
מגיע מצב קשה, אני מאבד שליטה על החיים שלי, מרגיש חוסר אונים נוראי, אבל לא מקבל את זה.
היום זו חבלה שגורמת לי להיות מוגבל. מחר זו מגבלה שלא נותנת לי להתקדם.
אני יודע שיש כאן קושי שיש כאן ניסיון, אני צריך לקום ולעשות משהו כדי שיפסיק להיות לי לא נעים.
זה מנהל לי את היום, מרגיש שדפקו אותי, כולם נגדי. הבנקים, ההוצאה לפועל, מדינת ישראל, בית הספר והמורים, ההורים, אפילו הדשא של השכן מתעקש לצחוק לי בפנים.
בוחר לברוח, להתעלם, בהתחלה זה הביתה למיטה, אולי קצת שינה טובה תפתור לי את כל הבעיות. אח"כ קצת אלכוהול להרגיש את קצוות העצבים אני עדיין חי ו(שמח), בסוף אני מבין שכל מה שאני צריך זה תאווה חיה ומנוצלת. בקצה הבריחה אני מרגיש שוב באותו מקום, דרוס, דרוך ומעוך. לא יוצא ממעגל הזה...
ריבונו של עולם תעזור לי.
זה כל מה שאני צריך לעשות.
לבקש עזרה!
למה זה כ"כ קשה?
הפתרון הפשוט הזה כ"כ קשה לבצע.
אני מבין היום שכל מה שהיה חסר לי בחיים אלו שתי נשים, יפות טובות וחכמות, גברת ענווה וגברת כניעה.
התחתנתי עם גבר גס ואכזרי אדון כבוד וקינאה,
כל חיי התנהלו ע"פ השוט של ריצוי ה"גבר" שלי, שבי.
לא מוכן להודות שאני חלש וחסר אונים, לא מודה אפילו בפני עצמי, וממשיך עם הכאב לנפילה עמוקה יותר.
רק לא לבקש עזרה, בחיי, אם הייתי מבקש עזרה לא הייתי מתדרדר למקום הנמוך אליו הגעתי, אולי, כי בסופו של דבר זה רצון השם.
להכניע אותי על הברכיים ולבקש עזרה.
היום בתכנית, בקשת העזרה היא ברירת המחדל שלי.
אני מפסיק לחשוב ומיד פונה לכח גדול.
ברור לי שאני חסר אונים מול החיים, המציאות והעובדות.
אין לי סיכוי בלא כח גדול ממני כדי לעבור רק יום אחד.
אז אל תשאלו למה, כמה ואיך.
פשוט תבקשו עזרה, ככל שחוסר האונים גדול אצלכם ככה תתחננו לה'.
