יישר כח לכל הכותבים, כל אחד מאיר את הדברים מנקודת מבטו, אוסיף מעט משלי: התאווה עבורי, היא גישה, משהו בי שבא לקחת, לא לתת, אני יכול להיות פיזית במקום אחד ונפשית ורוחנית במקום אחר. בחלק הזה ברור לי לחלוטין, שהמחלה נמצאת אצלי בראש.

משפט חכם שאיש חכם אמר, עזר לי מאוד להבין מהי בעייתי - אמור לי מהן מחשבותיך ואומר לך היכן אתה...

דוגמא קלאסית ביותר:
ליל יום כיפור באים לביה"כ בבטן מלאה וצועקים ברוך שם כמו מלאכים
מוצאי יו"כ מתפללים ערבית ולוחשים ברוך שם כמו בני אדם
היתכן? הרי בליל יו"כ סיימנו ארוחה דשנה אז אנחנו פתאום נהיינו מלאכים? במוצאי יו"כ לעומת זאת סיימנו את היום הקדוש ו"התפטרנו" מהעברות שלנו ונטהרנו לפניו יתברך. מה פתאום לוחשים זאת?
התשובה היא פשוטה. השאלה היא לא מה יש בבטן אלא מה יש בראש.
ליל יו"כ אנחנו אמנם בבטן מלאה אבל הראש שלנו חושב על "יום כיפור"
מוצאי יו"כ אמנם "התנקינו" אבל אנחנו כבר בראש של סעודת אחר הצום (כמה אנשים בביהכנ"ס מזרזים את הש"ץ של מעריב במסווה של "טירחא דציבורא" שנוכל כבר להבדיל ולטעום משהו?)

אסירות תודה שאם עובדים לפי התוכנית
מין זה דבר הניתן לבחירה - גם למכורים...