לאף אדם - גם מי שאינו מכור - אין אפשרות לחיות בלי יצר הרע, אבל כן יש לאדם אפשרויות רבות לפעול כך שהיצר הרע לא ישלוט בו. או במילים אחרות: לכל אחד מאיתנו יש תאוות אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לממש אותן. עבורי כמכור זה אותו דבר אלא שזה עובר צעד אחד נוסף, וזה לא נעצר בכך שישנה תאווה, אלא שאצלי אני לא יכול לעצור גם אם אני עושה את אותן פעולות שהאדם הרגיל ברחוב עושה והוא מצליח שלא ליפול. אבל גם לי נתן אלוקים אפשרויות רבות לפעול כך שההתמכרות לא תשלוט בי. השאלה היא האם אני מוכן להודות בכך שאני שונה מאנשים רגילים? אם לא - אני יכול לחזור ולנסות את מה שניסיתי עשרים שנה, אולי הפעם זה יצליח, מי יודע. אם כן - האם אני מוכן להבין שזה דורש ממני פעולות קבועות ויומיומיות (בדיוק כפי שאנשים אחרים שחולים במחלות פיזיות אחרות צריכים לעשות סדרת פעולות יומיות כדי לדאוג שהמחלה שלהם תישאר בשליטה)? ואם גם כאן התשובה חיובית, האם אני באמת מוכן לבצע את הפעולות האלו?