בס"ד                     
לא פעם, במהלך ההחלמה, כשעוד לא פקחתי את עיני, בין סיבוב אחד של 360 מעלות מסביב לשמיכה, למשנהו, כשגם כרית הפוך לא מצליחה לשמש כעיר מקלט מהעצמי, משעדיין לא התחלתי את הבוקר, לא היה לי כח לכלום. שום טיפת אנרגיה, אף לא לחלוחית של מרץ, דממתי ברבצי, משל לקיתי חלילה בשיתוק. שרירַי מאובנים. נשימותי כבדות ובשום אופן לא יכולתי לפתוח את היום, ואני מדבר על דברים בסיסיים ביותר, כמו שטיפת פנים וצחצוח שיניים. עשיתי זאת, כסמיטריילר עם פנצ'ר במעלה הקסטל...

משוכנע הייתי שלקיתי בדיכאון. לא היה חסר הרבה בכדי שאקבע תור לפסיכיאטר במחלקה לבריאות הנפש בעירי. התסכול גבר נוכח הזיכרון הלא רחוק מהעבר החולני שלי, עד לא מזמן הייתי השפן של אנרג'ייזר, מסוגל להישאר ימים רצופים ער, מתפקד ללא דופי מבוקר עד ליל, כולל הליל... היו לי המון אנרגיות לשימוש... מה השתנה פתאום? איך זה שאדם חזק פיזית, ששנים לא נזקק לשינה מרובה, פשוט לא רוצה לקום מהמיטה, וגם כשהוא עושה זאת, מסעו דומה למסע אלונקות מקרטע.

ההסבר הראשוני היה, שמע, ויתרת על הדלק שלך. כבר זמן שאינך 'מתדלק' במה שהניע אותך במשך שנים, אתה לא מספיק מורגל בתדלוק 'בתחליפים' ממילא הנך תשוש נפש. ההסבר סיפק לי סיבה הגיונית מאוד. היו מי שדברו עמי על 'הקריזים' – תופעת הנסיגה שמתרחשת אצל כל מכור הנגמל מחומר וגם הסבר זה היה הגיוני, משהו בתוכי (חסר סיפוק שכמותי) רצה עוד, עוד הסבר, עוד הבנה, לא כדי לברוח ממחוייבות, ההפך הוא הנכון, עשיתי ככל שהציעוני, אלא כדי שיהא בידי עוד כלי להתקדמות.

ואז הגעתי לצעד האחד עשר, עמוד 74 - 73 בספר הגדול: אנו מזכירים לעצמנו כל הזמן שאנו כבר לא מנהלים את ההצגה, ופעמים רבות במשך היום אנו אומרים לעצמנו בענווה "רצונך יעשה!" ואז אנו פחות בסכנה שנכנס להתרגשות, פחד, כעס, דאגה, רחמים עצמיים או החלטות מטופשות. אנו נעשים יעילים בהרבה יותר. איננו מתעייפים בקלות. היות ואיננו שורפים אנרגיות בטיפשות כפי שעשינו כשניסנו לסדר את חיינו שיתאימו לעצמנו.

כל השאלות שלי התאיידו, פשוט נעלמו. הבנתי מדוע אני עייף, פתאום זה היה כל כך ברור - אני תשוש ממלחמות, איני כנוע, עדיין נאבק בכח. טכנית, אני עושה את שאומרים לי, אך את רצוני הנני ממלא, לא את רצונו, לא עושה כמי שרוצה להימלט ממלאך המוות, איני מרים ידי אל על, מפקיד רוחי בידיו ולא מפנה ראשי אחור, מרפה, כי כך אמרו, אבל בדרך אל הפעולה חש כשור עקוד, נאחז בסיבות הסברים ותירוצים, למה, אולי וכדומה. נוסע בהילוך ראשון, סוחט את דוושת הגז ומתפלא שהסל"ד כ"כ גבוה...

אני מלא בהסתייגיות, פחד, כעס, דאגה, רחמיים עצמיים, עם כל אלו היה לי קל להשלים, לא יכולתי להתווכח עם עובדות... היה לי מורכב יותר עם המילים – 'החלטות המטופשות' כי לא אותן קיבלתי לבד, אך סמכו עלי, גם הן היו אמת לגבי, לקח זמן עד שהבנתי שכדאי לי להפסיק לתמרן את הספונסר שלי לרצונותי...

לא, זו לא הלקאה עצמית, זה נשמע קרוב אבל היה שם משהו שונה, אחר, זאת התבוננות כנה באני האמיתי שלי, זאת היתה הארה, רגע מואר, חיוך מאלוקים, ידעתי, הרגשתי מיד שזאת האמת. ופתאום הזדקפתי, דומה שקומתי נתיישרה לה, התמלאתי בתחושה אחרת, חדשה לגמרי, אלו לא היו תחושות חוסר הערך והתועלת שהכבידו עלי, מקדמת דנא, זו היתה הכניעה.  כניעה בפני האישיות שלי, השלמה נוספת בפני מי ומה שאני. הידיעה הקלה עלי, לראשונה בחיי השתחררתי, הרגשתי פיזית את מה שביקשתי לא פעם בתפילת צעד שלוש – שחרר אותי מכבלי – כבול על ידי הרגלים מקולקלים, פגמי אופיי, מונעים ממני להתפתח. בקשתי מאבאל'ה, באמת, אנא תוריד אותם בבקשה ממני. והוא, אב רחום שכמותו, הסיר.

בכוחו וחסדו הגדול אני קם היום הרבה יותר בקלות, משתדל שלא לבזבז אנרגיה בטיפשות.

לאסירותודה,
באמת ראשונה, מזה הרבה זמן שאני יכול להזדהות עם הדברים שאתה כותב...
פשוט נוגע לי במקומות הכי עמוקים ורגישים, ולוחץ עליי בדיוק במקום הנכון.
אין לי הסבר ואני לא יודע בכלל איך לנהל את החיים שלי, אני רוצה דבר מסויים כי אני חושב לתומי שהוא טוב,
אך אלוקים יודע מהו הטוב האמיתי בשבילי, הבעיה שהטוב האמיתי בנתיים הוא נראה רק כסבל מתמשך זה 25 שנה...

שאלוקים יתן לי מרפא ומזור למחלותיי, כי אין לי כוח עוד להתגבר...

תודה רבה לך משוש, אני שמח שהפעם התחברת למה שכתבתי.  יתן ה' ותוסיף להתחבר לכל הנאמר כאן. ומשהודית שאין לך כח להתגבר, אאחל לך שהיושב במרומים, מי שיש לו את מלוא הכח, יתן לך אותו ותזכה לשחרור שהכניעה מביאה. בהצלחה.

בס"ד
לאסירותודה היקר!
תודה על ההפניה!
זה זמן רב שאני מנסה להבין את משמעות "הכניעה"
וגם מתבלבל מאוד בין החוסר אונים -
לבין היכולת להפסיק את מעוררי התאווה שלי...
מקווה שהדברים יעשו רושם!  :-\

אני מאוד עייף. רק בבוקר. תמיד חשבתי שיש לי בעיה בסטרטר...
כנראה שעייפות באה ממלחמות. אולי אני נלחם בעצמי במקום להיכנע לעצמי?
תודה על הקפצת הפוסט. אני מרגיש שיש לי הרבה מה לפתח בנושא הזה.. רק כרגע אני עיייף מדי.
שמע ישראל... המלאך הגואל...

תודה אסירות. אכן מעשי הן יותר בבחינת "מה אני מוכרח לעשות" ופחות מה כדאי. אולי אוכל ללמוד איך "נכנעים"? אני עכשיו רוצה תאווה. התשוקה בוערת. אני "עושה שרירים" (במקרה בטוב) ומחזיק את מעמד. אבל בתוך תוכי אני אכול אכזבה ומרירות על כך שאין אפשרות להנות מ"הצעות ראשי". רק כאב מגיע משם.

דברת על תמרון הספונסר? אני מומחה בזה! (אני מקווה שהוא לא קורא את התגובה הזאת :D)

קראתי בעבר
עכשיו קראתי שוב, והבנתי
להכנע בפני האישיות שלי, לקבל את מה ומי שאני....
צריך לעבוד על זה
תודה

תמרון. אאוצ'.

כל כך רוצה להכנע!

בעצתך היקר, זה לא כזה מסובך. כמובן שיש בה רמות שונות, אבל במהותה הכניעה הבסיסית עבורי פשוטה: לקבל את המציאות שיש לי משיכה שהיא חזקה ממני ולהתנהל בהתאם. שנזכה.

זה אמנם לא קשור לדיון... אבל מרגיש צורך לומר שכמעט בכל פעם שאני מתבונן במשפט הזה ״מכה אב באב תשסה הנס האישי שלי ממשיך...״ זה ממלא אותי בכוחות חיים חדשים
אסירות תודה לך אסירותודה!

אסירותודה כתב:


אבל,
האם באמת אין לי שליטה על כך? יש לי גבולות מסוימים שאותם אני לא עובר. אני לא אאונן מול אנשים. לא אדליק את המחשב בשבת.
אז, מה חוסר האונים שלי?

אבל,
האם באמת אין לי שליטה על כך? יש לי גבולות מסוימים שאותם אני לא עובר. אני לא אאונן מול אנשים. לא אדליק את המחשב בשבת.
אז, מה חוסר האונים שלי?

האם אתה חושב שתירצח? שתחלל שבת? שתבעל בהמה,חיה ועוף?
ובכל זאת, איסור רציחה חילול שבת וסחר באחיך כעבדים, הם מעשרת הדיברות שה' נתן לנו.
למה בעשרת הדיברות מופיעים דברים שלא עולה על דעתנו שנקיים אותם?

תודה טיסי. גם אני מתרגש מהמשפט הזה. הוא כוח עבורי, זו הסיבה שהוא שם. שלא אשכח. נס שהוא לא מובן מאליו. גם אחרי זמן. כדאי שאזכור שהניקיון הוא מתנה.

לנתן, אני הבנתי שבעצתך שואל איך הוא יכול להתחבר לנקודת חוסר האונים שלו כשהוא לא מרגיש שהיא שייכת להתמודדות שלו. מבחינתו זו לא אופציה. וכשהוא שולט במה כן ובמה לא איך הוא יכול לצעוד את הצעד הראשון של ההודאה בחוסר האונים.

1 כתב:


ולבעצתך. ידידי, אתה שואל טוב, גם אני שאלתי את אותה שאלה בתחילת הדרך שלי. יותר מיזה, לא הבנתי למה לעזאזל אני אמור לשבת באותו חדר עם אנשים שעשו מעשים שאני לא קשור אליהם במקרה הטוב, או מעשים שממש מגעילים אותי במקרה הפחות טוב. שמעתי כמה תשובות: "עוד" לא עשית - מי נתן לך ביטוח?! בתחילת דרכך בשימוש חשבת שתגיע לאן שהגעת אחרי כמה שנים של שימוש...

יותר מכול דיברו אלי דבריו של איש יקר: "אתה אלוף למצוא את השונה ממך, לראות ולהוכיח היכן אצלך זה אחרת, חפש את הדומה". והוא צדק. אז נכון שישנם הבדלים, ואין דין המשיכה שלי לתאווה מסויימת כדין המשיכה של ההוא לתאווה שלו. עדיין, יש דומה. לדוגמא הסיפורים שאני מספר לעצמי. "רק אציץ", "הפעם אני הרי באמת לא רוצה תאווה אז רק בשביל לדעת מה באמת לא רציתי", ועוד.

אני באמת מאמין לך, אין לי ספק שאתה מאמין שלא תדליק מחשב לשימוש בשבת. או תשתמש מול אנשים. אבל אם אתה סבור שההבדל הזה בלבד יעזור לך מול התאווה שלך כנראה שאתה טועה. הרבה יותר כדאי לך לומר לעצמך "פששש, איזו תקווה: אם זה עזר לו שלא להדליק מחשב בשבת, זה בטח יעזור לי שלא לפורנן ביום שני בלילה"...

ככה אני למדתי שחוסר האונים שלי הוא מול שמגיע אלי בזמן נתון. מול התאווה "שלי" אין לי כוח. וזה שיש גבולות שלא חציתי, לא נותן לי כוח שלא לחצות את מה שאינני רוצה לחצות.

חוצמיזה, כדאי להתבונן בפונקציות שהתאווה ממלאת. הניסיון מוכיח ששם הדימיון ביננו רב מכדי שנוכל לבדל את עצמנו מזולתינו.

בהחלמה.

אסירותודה כתב:

ניסוח טוב. תודה.

אסירותודה כתב:

כתבת אם "זה" על איזה "זה" מדובר? כוח הרצון שלי? לא כל כך הבנתי את המשפט לעומקו

אסירותודה כתב:

סוג של מעבר לנקודת הבחירה, שבה אין לי בחירה?

אולי מה שעוצר אותי זו הסוגיה של "מכור לא מכור" ואולי בגלל זה אני לא נותן לעצמי 'רשות' להגיד "אוקיי, זה חזק ממני" ולמרות שניסיתי בעבר שוב ושוב וחזור חלילה אני עדיין, כנראה, עוצר מלאשר לעצמי בפירוש שאין לי שליטה.

אני מסכים להגיד לעצמי שיש לי בעיה. יש מצב שאפילו מכור. אבל חוסר שליטה מוחלט? זה כנראה משהו שאני לא מסכים איתו לגמרי מפנים.

לפי מה שהבנתי ממך, אני צריך לקבל את זה שישנן סיטואציות שבהן אני לא אאונן (לפחות במצבי כיום). (אם מישהו יקשור אותי לכיסא עם ידיים מאחורי הגב למשל) אבל כשאני לבד, מול המחשב, שם אין לי שליטה? וגם אין לי שליטה שלא להגיע למצב הזה שאני לבד מול מחשב באמצע הלילה?

ועל הצעדים, יש לי שליטה?


אסירותודה כתב:

לגמרי