הפרדוקס הזה נשמע מטורף למי שלא חווה אותו, אבל נשמע הגיוני מאוד לכל מי שעבר אותו. כדי לנצח - צריך להכנע. כן, זה נשמע מטורף, כי אם אני נכנע - זה אומר שהפסדתי ובטח לא שזה הדרך לנצחון, אבל המציאות מוכיחה אחרת.
ומתוך אותו פרדוקס נבנה פרדוקס נוסף של ההתייחסות שלי לתאווה. ישנה ההתייחסות הישנה והקלאסית בה אני מסביר לעצמי כמה זה רע וכמה זה לא הגיוני שאני בכלל חושב על נפילה, ולעומתה יש את הגישה המגיעה מתוך הכניעה, בה אני מסביר לעצמי את ההפך. אני מסביר לעצמי שזה מאוד הגיוני הרצון הזה ליפול, ולעומתו דווקא הרצון להסיט את המבט ולא להסתכל הוא לא הגיוני ונוגד את כל המציאות שלי.
אני מודה בעוצמה ובכח של התאווה. אני מודה בחולשה שלי מול עצמי.
ולמרבה הפלא, דווקא הכניעה וההבנה של התאווה עזרו לי הרבה יותר מאשר כל הנסיונות ההירואיים לעמוד מול התאווה באומץ ובגבורה. אני מרגיש כמו ברכבת הרים בלונה-פארק. לא משנה כמה ידעתי שזה לא מסוכן, לא משנה כמה ידעתי שזה בטוח והכל בסדר, עדיין הגוף שלי שידר את ההיפך ופחדתי. הלב שלי נפל. כאשר השכל שלי מתמודד מול הגוף - הגוף תמיד מנצח. אין לשכל שלי שום סיכוי במאבק הזה. וזה נכון גם במאבק שלי מול התאווה. כאשר אני רואה בחורה ברחוב, הגוף שלי משדר שאני ימות אם לא אסתכל עליה, ולא משנה כמה אני יודע שזה שקר - אני עדיין ימשיך להסתכל עליה למרות הכל.
וכאן מתגלה הסוד של הפרדוקס. כאשר הגל מגיע לשטוף אותי, יש לי כמובן שתי ברירות: לעמוד מולו ולהיאבק, או להוריד את הראש ולתת לו לעבור מעליי. אם אני חושב שאני יותר חזק מהגל הזה, או אם אני בהכחשה לגבי העוצמה הטמונה בגל - אני יעמוד וינסה להלחם בכל כוחי בגל התאווה ששוטף אותי. אבל מנסיוני, הגל תמיד יותר חזק ממני ובסוף מפיל אותי לים התאווה חסר אונים. אז יש לי אפשרות אחרת. אני יודע שהגל הוא חזק, אני יודע שאני חלש. אני יודע שהגל הוא הגיוני וטבעי לאדם מכור כמוני, אני יודע שלמרות שבשכל אני מבין שזה רע - הגוף משדר שזה טוב. ובגלל כל זה אני לא מנסה בכלל להלחם בגל התאווה.
אני מודה בחולשתי ומוריד את הראש, ממתין שהגל יעבור מעליי, ואז אקום שוב עד שיגיע הגל הבא.
ואז, כשאני באמת מבין את אפסותי וחולשתי מול התאווה ומול עצמי, אני פתוח לבקשת עזרה. בלון האגו הנפוח שלי מתפוצץ ברגע שאני מוכן להיכנע, ואז פתאום אני מוכן לבקש עזרה. לבקש עזרה מהקב"ה, לבקש עזרה מהחברים בתכנית, לבקש עזרה מאשתי. לא משנה כעת ממי אני מבקש עזרה, עצם בקשת העזרה היא החשובה כאן.
ויש עוד ענין. כאשר אני מכיר בחולשתי ומודה בעוצמת התאווה, כאשר אני נכנע מול התאווה, אז לא ארשה לעצמי "לשתות" אפילו לא מבט אחד של תאווה. כי כל זמן שאני חושב שאני גיבור וחזק, אני גם בטוח שאני יכול לשלוט בעצמי ולשים לעצמי גבולות, ואז אני יכול להתפתות למבט שטחי ברחוב "כמו כולם". אבל אם נכנעתי ואני יודע שהתאווה חזקה ממני - לא אתפתה אפילו לא לטיפת תאווה, כי אני יודע בוודאות שהתאווה תהרוג אותי.
נו, אתה מוכן להכנע?
