אחד הדברים ששיגעו אותי אחרי החתונה היו למה אני לא מסתפק באשתי. לכאורה זה מה שרציתי כל השנים וכעת יש לי את זה, אז ממילא המרדף הסתיים וכעת אני יכול לקבל בהיתר את מה שאני מחפש. המרדף שלי אחרי התאווה לא רק שלא הפסיק אלא שהוא החמיר מאוד. זה סתר לי כמה דברים שידעתי כמו למשל הענין של פת בסלו או הקביעה הברורה שאדם לא יקח איסור במקרה שהוא יכול לעשות את אותו דבר בהיתר. למה זה קורה לי?

שיא הבלבול הזה היה לי בשיחה עם הרב שלי, זמן קצר אחרי שאשתי תפסה אותי. הייתי מבולבל ושבור והשאלה המרכזית ששאלתי את הרב היתה האם בכלל ישנו סיכוי להפסיק? הוא לא הבין את השאלה שלי, לדידו התשובה היתה ברורה לחלוטין ואני רק צריך להסתפק באשתי וזהו, מה יש לי בכלל לחפש בחוץ? אבל באותה מידה שהיה ברור לו שאני יכול להפסיק - לי היה ברור שאני לא יכול להפסיק.

הנושא הזה גם עולה שוב ושוב בין החברים, ובדיוק כפי שהחברים שאינם נשואים משוכנעים שהחתונה תוכל לעזור להם, הרי שהנשואים יודעים שהחתונה לא עזרה בכהוא זה.

לקח לי זמן של השתתפות בקבוצות ושיחות עם חברים מחלימים להבין שבכלל לא חיפשתי את מה שאשתי יכלה לספק לי. כן, אם אני רעב ויש לי פת בסלו - זה יעזור לי, וכאשר אוכל את הפת הרעב ייפסק. אבל מה אני בכלל רוצה לאכול גלידה? זה לא שאני רעב, ממש לא, הרי כעת סיימתי סעודה דשנה ואני מלא ושבע, אבל אני רוצה גלידה! אדם רגיל מן השורה יכול להיות "רעב" לקיים יחסי מין ואז אכן פת בסלו תעזור לו, וכמובן שהחתונה יכולה לפתור לו את הבעיה. כשהוא רעב - הוא אוכל. אבל אדם מכור כמוני לא מחפש מין אלא תאווה ופנטזיה, ואשתי לא יכולה להיות תאווה ופנטזיה.

אז יכול להיות מצב שבו אני נמצא עם אשתי וטוב לי והכל בסדר, אבל זה מוביל אותי מיד לחיפוש תאווה נוספת. לא רק שזה לא עוצר אותי מחיפוש תאווה אלא זה מה שמדליק אצלי את החיפוש של התאווה. כי אחרי "הסעודה" אני מחפש את המנה האחרונה יותר מאשר לפניה. אז אם לפני החתונה הסתפקתי ברמה אחת של תאווה, אחרי החתונה כאשר התחלתי "לאכול", התיאבון שלי רק התעצם.

ובתאווה בדיוק כמו בתאווה, אין כאן מקום לשאול שאלות של למה ומדוע. אני יכול לאכול עוגות גם כאשר אני מפוצץ ויודע שזה גורם לי כבר תחושת מחנק וגועל מעצמי, אבל אני ממשיך לאכול. וגם אחרי שבפעם הקודמת הרגשתי רע - אני ממשיך לחפש גלידה, עוגות ושאר ממתקים כדי למלא את תאוותי. כן, גם אחרי שאני נשוי ולכאורה "שבע" עם פת בסלו, אני ממשיך לחפש קינוחים, וגם כאשר הם גורמים לי רק גועל וכאב - אני ממשיך לחפש אותם ולצרוך אותם בלי הפסקה.

מסכים עם כל מילה שכתבת
בשבילי החתונה הוותה קפיצת מדרגה רצינית בתאווה .
קיבלתי אומץ , וחשק , לנסות דברים שלא ניסיתי בתור רווק .
  אני חושב שמילת המפתח פה .
שאנחנו מחפשים את מה שאסור , 
  מה שנהפך למותר מהר מאוד לא מעניין .
  ואפי' עם האשה מה שאסור ומתי שאסור מדליק יותר אותנו המכורים

תודה. מנסיון אישי כואב, אשתי לעולם לא תהיה בשבילי 'פת', כיון שלסל שלי אין תחתית. התאווה מתלבשת על הדחף הטבעי ועושה בו כרצונה.

זה לא קשור לכמות, או לאיכות. המחלה שלי רוצה תמיד את מה שאין לי. כי כשהשגתי את מה שאתמול לא היה לי,  היום זה כבר לא שווה...

תמיד חשבתי שהפעם הבאה או הדבר הבא ירגיע אותי, רק הינזרות מוחלטת מתאווה איפשרו לחיי מין נכונים לצמוח ביננו.

תודה רבה סוד על הדברים
זה מחזק אצלי את ההבנה שזוהי פניה של התאווה
אני קורא לזה חיפוש הריגושים והרגשת "ההאי" שמחפשים בתאווה
אני לא רוצה דווקא את הפעולה החיצונית, אני רוצה את הריגוש את מה "שיעשה" לי את זה...  אם לא אגיע להרגשת ההאי לעולם לא אסתפק.. האבסורד הגדול הוא שלעולם לא אגע בהרגשת ההאי של התאווה.. במשל הגלידה, זה כמו שרוצים להינות מהגלידה אבל תמיד היא נמסה לפני שאני מספיק לסיים אותה..

"כמעט בלתי אפשרי להצביע בדיוק מתי, איך או למה הפך המנהג שלנו לממכר. בסופו של
דבר, התהליך מקבל חיים משלו, בדרך כלל בלי קשר לסיבות ההתחלתיות שלו. בניגוד
לאופני התמודדות רגילים, החשיבה וההתנהגות הממכרות שלנו נעשות מופרזות, חוזרות
על עצמן ונדרשות למלא שורה שלמה של תִפקוּדים אחרים שמלכתחילה לא נועדו למלא.
עם הזמן, תחושת התענוג מתחילה להיחלש; אנחנו מרגישים פחות הקלה. ההרגל מתחיל
לייצר כאב, וסימני ההנגאובר מתחילים להופיע כשהכאב גובר על התענוג: מתח, דיכאון,
זעם, אשמה ואפילו מצוקה גופנית. כדי להקל על הכאב הזה, אנחנו שוב נזקקים להרגל
שלנו. כאשר אנו כל הזמן מסתמכים על הפעילות הממכרת לשם הקלה מיידית, השליטה
הרגשית שלנו פוחתת. אנחנו עלולים להתנהג על פי דחפים ולסבול ממצבי רוח משתנים,
לרוב בלי להיות מודעים לכך. קשרים אינטימיים וחברתיים מידרדרים." (הספר הלבן, 24)

האמת שאני מסכים עם כל מילה
כשהתחתנתי אמרו לי שהחתונה לא מפסיקה את היצר לגמרי אבל מחלישה אותו אבל אצלי לא היה שום שינוי ואדרבה נהייתי יותר מבין
וכל נפילה מעיבה על שמחתי עם אשתי
יש הבדל בין תאווה לאהבה.
כל אחד אוהב את אשתו ורוצה להיות קשור וקרוב אליה
התאווה היא עניין שונה שכולו משיכה אל מה שמעבר להשגתך
אני כל כך מיואש מכך שהתאווה משתלטת על האהבה שלי
ויום אחד אני ימצא את עצמי ח"ו הולך אחרי אישה זרה ומתאווה לה במקום לאהוב את אשתי
אני פה כדי לנסות להחזיר את האהבה למקום האמיתי שלה בחיים שלי

איזה פוסט יקר!
מצביעים כאן בריש גלי על שורש התאווה: "הפנטזיה"
אני מנסה להביט סביב ולראות מה טעם יש לכך שבורא עולם ברא את הפנטזיה?
ככל שהעולם מתקדם הוא שואף יותר ויותר לפנטזיה ויוצר כל דרך אפשרית להצית את הדמיון אל העולם שמעבר (ראו במיוחד את קדחת "הארי פוטר" ו"שר הטבעות" שם שם).
בוודאי שזהו שורש ההחלמה של מחלתנו, הקישור אל הכוחות העליונים שמעבר אלינו וליכולותינו.
אולי זה גם התהליך העולמי שצועד אל חיי עולם? אל נבואה?
אצלי, הקישור הזה הוא המשמעותי ביותר. הוא נותן לי את כל הכוח להחלמה. האבא היחיד שלי שבכל הדברים הקטנים והגדולים נושא אותי על כפיו.

אני תמיד ידעתי שאם רק אהיה מרוצה מאשתי הרי שהתאווה תחלוף לה. עיקר הבעיה היתה חוסר-הסיפוק. והאשמה נפלה כמובן בראש ובראשונה על ראש האשה.

כיום אני יודע שלא כך הם פני הדברים מפני שאותי א"א לרצות בשום דבר בעולם ומה שלא יעשו למעני ועשו המון בשביל לרצותיני אלא שאני הייתי עיוור ותמיד מצאתי פגם בכל דבר ואם כבר עושים אז למה א"א לעשות 100% למה רק 98%? כמובן שכך היה קורה גם אם אשתי היתה מנסה לרצותיני ולמשש עבורי את כל הפנטזיות שגיליתי בכל מיני מקומות לא הייתי מרוצה ותמיד הייתי מחפש עוד ועוד. כי הבעיה היא בראשי.

מילה בסלע! אכן מאז אחרי שיש לי נסיון אני חי בפחד מתמיד מנפילה לסיטואציה שבו אעמוד בנסיון עם אשה נוספת, שכן ברי לי שאין שמץ של סיכוי להתגבר. וזה שונה מתקופת הבחרות שאז היה ברור לי שעד שאשה לא תתבע אותי לעבירה זה לא יהיה.

היי סוד

תבין שאני בפורום כמה ימים ורק בגלל הפוסט הזה החלטתי להירשם על מנת שואכל להגיב

כל מילה בסלע..."

אני פשוט מרגיש אותו הדבר ואתה עוזר ומצביע על הבעיה שלי שלך של כולנו

השאלה מה עושים כי כמו שתיארת הרב לא בכיוון בכלל
וכולם (אחרים בני משפחה אישה וכו) לא מבינם בכלל במה מדובר...

תאמין לי שרק עכשין הבנתי מה קורה לי

שלום חבר חדש וברוך הבא.

אכן, אנחנו צריכים קודם כל אנשים שיכולים להבין אותנו, ואנשים כאלו זה רק אלו שעברו בעצמם את אותו דבר. בדיוק לכן יש את הפורום כאן שזה גשר להתחיל להיות בקשר עם חברים ואז לראות את הכלים שיש כדי להחלים.

המעניין הוא שאפילו אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים שמתעסקים בנושא הזה בדיוק, קשה לנו להתחבר אליהם ולעומת זאת אחד שעבר בדיוק את מה שעברתי - אני מסוגל להתחבר אליו ברגע.

תהיה איתנו, תקרא, תגיב ותראה מה הלאה.

נשמח להיות איתך בדרך ההחלמה.

ככולם, אודה כי יש יותר ממשהו בדבריך, זלמן.
ארשה לעצמי להוסיף, כי אחרי החתונה הסקתי כי אולי אין האישה מהווה תחליף או חומת מגן, אך כולנו מסכימים כי כעת יש הרבה למען מי לעשות מאמץ.
כי כשאני נפלתי לבד בחושך, בחדר נידח ומבודד. התייאשתי פעם אחר פעם ולא ראיתי שום מוצא. השלמתי עם העבודה שאני כזה, והתחלתי אף להתאים את עצמי למצב שאני משלים איתו.
הייתה תקופה שהכרזתי על עצמי כב'רומשפרינגה', למי שיודע מה זה, ומי שלא מוזמן לקפוץ לבדיקה בגוגל...
אבל כעת, עם אשתי. אני יש לי חוטים ומושכות טובים. וגם אם יש נפילה, יש לי בולם זעזועים, ב"ה, נפלא. יש לי בשביל מי להתאמץ, חוץ ממני.

- -

מעניין לעניין, רציתי לשתף אתכם, חברים, במקרה מדהים שה' העניק לי אתמול, ברחמים מרובים.
ישבתי על המחשב. ניסיתי להתרכז בעבודה, אך זה מספר ימים שה'רימון' שלי בבית לא עובד ואני עולה על השכנים. לאחרונה מצאתי איזה תוכנה (...) ומאז אין לי מנוח, כפשוטו.
עוצר שניה, ומוחק את התוכנה. ושוב מחדש.
חוזר וניעור.
אני רואה איזה משהו ברחוב, או חושב על איזה מילה... ומדליק לעצמי תפנטזיות שוב ושוב.
הייתי ממש מדוכא.
באיזשהו שלב הגעתי, שימו לב, למצב שאשתי יושבת לידי (כמו ר) ואני מחפש דברים במחשב שלי והיא עסוקה בשלה... ניזהרתי שלא תראה...
אתם מבינים כמה התרכזתי בעבודה וכמה תקשרתי עם אשתי.
וואו זה היה נורא.
לא הצלחתי לסיים את העבודה, והתייאשתי, האווירה בבית הייתה דהויה. היה קצת קצר והרגשתי נורא. התחננתי שאצליח. שה' יעזור לי. שייקח את זה ממני.
וכך, אחרי שהורדתי לעצמי נתח ממש גדול של תמונות וכו', וחיכיתי רק לרגע שאשתי תלך להתקלח או משהו כזה, שישחרר אותי לכמה דקות של 'הנאה'...
ואז, ה' חנן אותי בכח שעד עכשיו אני לא מבין מאיפה הגיע - החלטתי שאני לא רוצה הלילה לסיים שוב עם זרע לבטלה וללכת לישון כך.
אני יודע, שבדרך כלל המחשבות האלו לא עוזרות לי, כמה שאני לא 'יתבונן' בשפלות המעשים שעשיתי, או בגועל ששופע מהזימה, או מכל התמונות, אני ירגיש בו זמנית ש'אני חושב ככה רק עכשיו כי אני שבע...' כולנו מכירים את זה.
אבל אתמול זה היה א-לוקי! רק בגלל שבד"כ אני לא מצליח עם כאלה כיווני מחשבות והפעם זה צלח, אני יודע שזה היה פשוט הכח העליון - הקב"ה - שחנן אותי, למעלה מכל טעם ודעת בלילה נקי ומבורך.

סוד, העלית פה נקודה מאוד מהותית. כבר קראתי את זה לפני כמה ימים ואני מסתובב עם המחשבה הזאת בראש ונוכח לדעת שזה ממש נכון.
יש משהו משחרר בהכרה בזה שאני מחפש משהו שאי אפשר למצוא. צריך להפנים את זה יותר ואולי אולי זה יכול לעזור. חז"ל כבר אמרו זאת לא פעם, אבל הניסוח שלך פה מדוייק ונוגע.

אריק, הדפוס התנהגות שתיארת מזכיר לי את עצמי ממש. כבר מזמן הבנתי שאני פתטי, אבל כשאני חושב על זה פתאום מבחוץ ורואה שזה ממש דפוס התנהגות אני משתכנע יותר ויותר שאני מכור.
שמח שה' עזר לך ושלקחת את המתנה הזאת והצלחת. תשאיר גם לעצמך קצת קרדיט. לי כבר קרה לצערי הרב שהרגשתי שה' עזר לי ואף על פי כן נפלתי.

שבת שלום לכולם!

לאריק, לגבי 'בולם זעזועים', אשתי לא בלמה אותי בכלום. לפעמים היא עיכבה לי את השימוש, לתשומת ליבך, יש לבלמים עייפות החומר... כבעל רכב אני יודע שמדי פעם צריך להחליף את הגומיות...

ל optimistic שחרור גדול יותר מגיע כשההכרה שאני לא יכול למצוא מחלחלת פנימה לנפש ואני באמת חדל מלחפש... רק כח העליון יכול לעשות את השינוי בנפש, המטרה היא להיות צמודים אליו ככל האפשר.

בהצלחה לכולנו.

נ.ב. צינזרתי את מה שהיה עלול לתת רעיונות לחברים לא מנוסים.

אריק תודה על התגובה.

ראה, אתה כותב על כך שאשתך היא בולם זעזועים, אבל בחדא מחתא מספר עד כמה הבולם לא פעיל. הנה אתה יושב לידה ממש ומורידים תמונות מהמחשב וממתין שהבולם יזוז כדי שתוכל לעשות תאונה. אז יתכן שיש בולם, אבל אותי לימד המכונאי שלי שכאשר הגז והברקס נלחמים - הגז מנצח תמיד והוא פשוט שוחק את הברקס עד שהוא נגמר. אשתי נשחקה מרוב נסיון להיות בולם זעזועים ולא היה חסר הרבה כדי שלא תהיה לי אישה ולא בולם זעזועים. כך או כך - היא לא בלמה אותי אף פעם.

לאופיטימי יקר,

אני לא רוצה קרדיט על שום ניצחון, אני רוצה קרדיט על ההשתדלות. הנצחון הוא אף פעם לא שלי, כי אין לי שום סיכוי לנצח את התאווה אפילו לא שעה אחת. אם אני נקי 308 ימים זה רק בגלל אלוקים ולו מגיע כל הקרדיט.