שלום לך תאווה,
אנחנו מכירים ותיקים. למיטב זכרוני (ואני זוכר אותך לא רע) נפגשנו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, אנחנו זוכרים מצוין מתי זה היה, אבל כדי לא לגרום אי נעימות לשנינו. לא נכנס לפרטים.
עכשיו כשאני יושב וכותב לך, אני נזכר בעצם שמעולם לא דיברנו, גם לא התכתבנו, ובכלל לא היה בינינו שום דיאלוג. תשאלי איך זה יתכן בין שני חברים כה טובים? יש לי על כך תשובה, בהמשך תביני אותה.
נדמה לי שאת מכירה אותי יותר טוב מכולם, ודאי טוב יותר ממה שאני מכיר את עצמי. היית איתי בכל הזמנים, בזמנים קשים היית איתי תמיד, כדי לעודד ולהטות כתף. ברגעי בדידות ויגון תמיד הופעת משום מקום, ונתת את כולך למעני. לפעמים אמנם הייתי כפוי טובה אתך וניסיתי להתעלם ממך, אך את מעולם לא כעסת, וחזרת שוב ושוב בשעת צרה ומצוקה. נתת לי תחושה כל כך טובה שתמיד הרגשתי נח לקרוא לך.
לפעמים כשאני חושב עלייך אני נזכר בהמון דברים. את מזכירה לי את הרגעים הכי מרגשים בחיי. את הבר מצווה שלי את לא זוכרת כי עדיין לא הכרנו אז, באמת הפסדת, זה היה כנראה האירוע הכי שמח ומאושר באמת שהיה לי לפני שהכרנו, הייתי אז כל כך שמח מלא באור של תמימות ילדותית. הלב הקטן שלי גאה מהתרגשות וצפייה, חלמתי על עתיד וורוד. עתיד רוחני כפי שכל נער יהודי חולם עליו . (אני לא יודע למה, אבל ממש עכשיו תוך כדי שאני כותב לך אני בוכה כנראה מהתרגשות זולה, טוב תמיד הייתי רגיש כפי שאת יודעת, הרי זו הסיבה שהרגשת צורך לעזור לי.) באותה תקופה אם את זוכרת נכנסתי לישיבה, שהייתה רחוקה מהבית, היה לי מאוד קשה, רק את, והכרית שלי מאז, זוכרים את הבכי והגעגועים לבית, את הקושי עם החברים החדשים ואת הלחץ בלימודים. אפילו הקרובים ביותר אלי לא הבינו אותי, ולפתע משום מקום את הופעת.
אני זוכר את ההתרגשות שהייתה לי ממך בפעם הראשונה, הרגשתי אז שאת הדבר הנכון במקום הנכון. מילאת אותי בתחושות נפלאות שקשה לי לשכוח. טוב שהמשכת ללוות אותי תמיד מאז, כי מאותו יום כבר לא היו לי רגעי שמחה. והייתי צריך אותך יותר. בצורה מעוררת השתאות וללא עייפות ביקרת אותי מדי זמן קצר, בהתחלה לא הרגשי נח אתך, משהו פנימי אמר לי שיש משהו לא בסדר בכך שאני צריך אותך. אבל את יודעת, קושי החיים לא נתן לי מנוח ונאלצתי להסכים שוב ושוב לביקורייך. הייתי צעיר ומפוחד מכדי להבין את ההרפתקה אליה את מכניסה אותי.
דרכך אני נזכר ברגעים מרגשים נוספים, אני זוכר את הרגעים החשובים ביותר בחיי, כמו למשל לפני החופה שלי, ישבתי עם עצמי בוכה, על תכעסי עלי, אבל בכיתי בגללך, הרגשתי שאני מספיק גדול כבר כדי להתגבר על הצורך להיות תלוי בך. בכיתי ובכיתי וביקשתי מה' שמעכשיו יעזור לי להסתדר לבד בחיים, הייתי בטוח שמעכשיו, כשיש לי כבר "עזר כנגדו" אישה נפלאה שזכיתי בה, אוכל לוותר עלייך.
אך מה זה היה לך יקירתי? האם לא ראית שמצאתי את אשת נעורי? מה הפריע לך כל כך? האם קנאה? למה היית צריכה להגיע שוב לביקור.
למרות שאשתי לא ידעה על קיומך, גרמת לה צער רב. אני ואת יודעים שזה ממש לא הגיע לה. היא הייתה כל כך מסורה, תמימה ונאמנה, ואנחנו התנהגנו ממש לא יפה. באיזה שהו מקום אני קצת כועס עלייך, למה עשית לה את זה?
עכשיו כשאני חושב עלייך, עולה לי מחשבה שלא נותנת לי מנוחה. אולי בכלל לא היה אכפת לך ממני? אין לי ממש מושג מה רצית להשיג ממני, אבל עובדה! איך יכול מישהו טוב לגרום לכל כך הרבה צער? אני לא מאשים אותך לגמרי, לימדו אותי לחפש איפה החלק שלי בכל סיפור, וייתכן שאני רציתי אותך וקראתי לך. אבל את הרי ידעת מה את עושה?
רגע אחד,
אולי בעצם, ניצלת את תמימותי וחלשותי, ודרכן רכשת את ליבי? את יודעת מה, קצת קשה לי להגיד לך את זה בצורה ישירה, אבל בכל זאת אומר. ייתכן שבלעדייך הייתי מתמודד יותר טוב עם הקשיים שלי. עובדה, כל מי שהסתדר בלעדייך יותר מאושר ממני.
אני רואה אותך מחווירה, קרה משהו? את לא מבינה מאיפה קיבלתי את האומץ. אז אני אספר לך.
אני מניח שהרגשת משהו מוזר בזמן האחרון. את כבר לא רצויה כל כך כמו פעם, זה נכון יש בזה משהו. מה שקרה הוא שפתאום למרות שמעולם לא עשיתי את זה, התחלתי לדבר אתך, עד היום לא עשינו את זה, אבל קרה בי שינוי מסוים שגרם לי להתחיל ולנסות להכיר אותך יותר לעומק, וגם את עצמי. אני עוד בתחילת התהליך, אבל כבר עכשיו ברור לי שהקשר בינינו בעייתי, וחייב להפסק. אני לא יכול להאריך יותר כי יש לי עוד 5 דקות מפגש עם קבוצה מסוימת (ממש לא קשור אלייך) אז נסיים כאן,
ודרך אגב בשלב זה אני מפסיק את הקשר בינינו, אם ארצה לחדש אותו אצור קשר, ואני מבקש מאוד ממך לא לחדש אותו מצדך.
שלום, ולא להתראות
