בס"ד
כל בעל רכב, מי שרגיל לנהוג, שהיה זקוק לטרמפ והתיישב על הכיסא שליד הנהג ידע מיד על מה אני מדבר, לקראת הטסט הכנסתי את הרכב למוסך, ועליתי על רכבו של חברי הטוב, סבלתי. כל בלימה של הנהג נראתה כהימלטות ברגע האחרון מתאונה, כל סיבוב נראה חד מדי, כל פניה הרגישה כאילו הנהג הלא מיומן עולה על אי התנועה, לא פעם חשתי רחמים על כל עובר במעבר חציה... משהו בי רצה לזעוק לו, אמור וידוי, לא אני ליד ההגה, יש כאן איש חסר אחריות ששיחד את דרכו אל הרשיון...

התיאור אמיתי. הצטערתי שהרכב לא משמש ללימוד נהיגה, חיפשתי ברגלי את הדוושות וניסיתי, פיזית, להאט ולהאיץ, חברי, חש בחוסר הנוחות שלי וגיחך באהבה, אבל אותי זה בכלל לא הצחיק, ירדתי מהאוטו מסוחרר, מנוהל מהרגשות שלי, הכביש נראה פתאום כמקום צר שלא בא לי להיות בו, וממתי שאני זוכר את עצמי אני אוהב לנהוג. מאוד. לקחתי כמה דקות לסכם את רגשותי, הנני תקווה שהדברים יהיו לתועלת.

בהחלמה למדתי לחשוב על מה שאני מרגיש, וכך התחלתי לשאול את עצמי מה יש לי, הרי כשאני ליד ההגה אני לא כל כך מתוח. מסוגל לעשות עוד כמה דברים חוץ מלנהוג... גיליתי מספר תובנות בלתי נמנעות – בולטת ביותר היתה ההבנה שאני רגיל 'להחזיק את ההגה', ללחוץ על דוושת הגז, על דוושת הבלם, לא רק ברכב, בחיים, בכל פרט, אני לא סומך באמת על אחרים. ובכל מקרה, לא כמו שאני סומך על עצמי.

בנוסף, קלטתי פתאום שהריכוז העצמי הגבוה שלי מנע ממני לחשוב על תחושותיו של מי שישב לידי כשאני נהגתי (תרגעו, אני. נהג. זהיר.) נזכרתי שלא פעם, גיחכתי גם אני לתחושותיו של היושב לצידי, חשבתי שהוא פחדן, שלא סומך על אחרים ובעצם ראיתי את עצמי במראה, אגב, מדהים אותי כל פעם מחדש לראות כיצד המחשבות והרגשות שלי ביחס לזולת הם בבואה – ההשתקפות, למי שאני.

לא היה נעים, לראות את העצבנות, את התגובות שלו לנהגים אחרים – נודניק, נו, זוז כבר, חושב שהכביש של אבשלו, או את המילים הנחרצות ביחס להולכי הרגל – מה נסגר איתך, למה אתה נדחף, תגיד אתה יודע היכן המדרכה. כל אלו ועוד, אלו מעשים שלי, מילים שלי, וגם כשאיני אומר בפה ממש, בליבי ובראשי הן שם. נראה לי שחוסר הנוחות הכי גדול שלי לא נבע מפחד מהכביש, אלא מהדמות שלי, שנשקפה ממנו.

החוויה הלא נעימה הזו לימדה אותי משהו נוסף על 'שחרר ואפשר לא-ל', זה לא שאני לא רוצה, אני לא רגיל, 'למסור' למדתי, הבעיה היא שמיד אני לוקח צעד אחורה, מושך בחזרה, ההבנה קיימת, ההרגל, לא, כל אחד בתחומו ובקצב החלמתו, לא לחינם אמר לי הספונסר בצעד השלישי, שאני עסוק 'בלהתמסר'... מעביר את חיי להשגחתו של הכח העליון ומיד נוטלם שוב.

אני לא מלקה את עצמי כי ההתקדמות האישית ברורה לי, מרגע שנתן לי הכח העליון אומץ להיות חלק מקבוצה חיה, ממתי שהתחלתי להוציא את הפְּנים החוצה, למעשה עברתי למושב שליד הנהג, איני מחזיק בהגה, (למעשה מעולם לא החזקתי בו, זו הרמאות העצמית אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)

כמו בכל דבר בהחלמה, גם כאן אצטרך לתרגל, ואני מתכוון לתרגל, באדיבות בכביש, לבקש מהכח העליון נינוחות, בלי דריכות כזו גבוהה, וגם 'בלשחרר', לא להיות נעול על הצלחה ושלימות, שאוכל לשבת ליד כיסא הנהג רגוע.

שנזכה כולנו לקבל את המציאות.

תודה לך אסירות תודה על פוסט משובח.
אצלי המחלה קצת שונה. אני לא מעיז לשבת ליד ההגה.
מחרידה אותי המחשבה שבכל לחיצה שלי על הדוושה אני משחרר עשרות סוסים, ואני עוד אמור לשלוט בהם.
אני לא רוצה את זה, אני מפחד מזה. עדיף שמישהו אחר ינהג.
אני אשב איפשהו מאחורה.

אסירותודה,
בחיים הפרטים שלי, הצורך לשלוט, תקף לגבי מאוד דברים אישיים בחיי, כמו שתיארת על עצמך, שחוץ מנהיגה, גם בעוד מישורים אתה דורש את השליטה האבסולוטית שלך...
אינני יודע אם נגעת בעניין שאני הולך להגיד אותו על עצמי עכשיו, בפוסט שכתבת הרגע, בכל זאת אעלה את הנושא,
מרוב שליטה שלקחתי על הרבה תחומים בחיי, נוצר פחד עז, כמובן, מדומה, מה יקרה במידה ואחזיר את השליטה אל הישות העליונה, ואתן לו לנהל את חיי.
נכון, הרבה הזכירו את הקושי למסור את מפתחות ההנהגה כלפי בורא היקום, אך ארצה להוסיף משהו משלי, שאני כמעט בטוח שהוא לא רק נחלתי הבלעדית,
מרוב הצורך לשלוט, נוצרו להם פחדים וחששות חזקים מאוד, כלפי ההתנהלות שלי עם אותם גורמים עליהם, כביכול יש לי שליטה.
ומכאו נולדו להם, פחדים ממים עמוקים בבריכה (תודה לאלא שנפטרתי מהם לאחרונה), פחד מנהיגה, אפילו על אופניים, שלא נדבר על הליכה ברגל, ובשיא הרצינות, אצלי זה הגיע עד כדי כך שמא התנועה שבה אני הולך ומזיז את עצמי, תגרום לי להתנגש במשהו שיערער לי את חיי המעורערים זה מכבר...

בכל אופן, אסכם זאת כך, הצורך לשלוט, גרם לי לפחד, הפחד שיתק לי את החיים, והמעגל חוזר על עצמו, הצורך לשלוט, גרם לי לפחד, הפחד שיתק לי את החיים.

אביא לכך עוד דוגמא, לפני כמה שנים, היה לי חשש שמא בארון בבית, ישנם מעט בגדים שאני יכול ללבוש, אז במקום לבדוק האם באמת חסרים בגדים, ואם כן אז לדאוג שיהיו בגדים חדשים, התחלתי לספור את הבגדים שכבר קיימים במלאי, וכל פעם באופן אובססיבי, מהפחד שמא יחסרו לי בגדים, התחלתי לשנן את אותם בגדים שיש לי בארון. אז כך: ישנה חולצה מכופתרת אחת, שני מכנסי ג'ינס, אחד טישרט, ועוד שני מכנסי שבת, ובאופן בלתי רגיל, התחלתי לשנן זאת עשרות ומאות פעמים, בלי הגזמה, במשך השבוע, הצורך שאני שולט במלאי הבגדים שיש לי בבית,
ומה שקרה כאשר פספסתי חולצה אחת בספירה היומית שלי, במקום לפתוח את הארון ולבדוק מה פספסתי, גייסתי כוחות מחשבתיים על מנת לאתר איזו חולצה שכחתי, אחרת, לא הייתי יכול להתנהל בצורה נורמלית באותו היום.

ויש עוד אין ספור דוגמאות, אך אני חושב שמיציתי כאן את העניין...

ועכשיו, שלי לי אליך אסירותודה, כיצד באמת היא הדרך, למסור את המפתחות, ולאמר, מעתה הכח העליון הוא האחראי הבלעדי עליי, ואין זולתו כלל, אפילו לא אני בכבודי ובעצמי,
כיצד היא הדרך להשתחרר מאותם מחשבות אבודות, שמגיעות מהחור השחור המצוי בחלל הקוסמי, שנוצר בתוך מוחי במהלך חודשי התעברותי ברחמי אמי?

ושוב, אני חייב לציין שהעלית נקודה מאוד משמעותית כאן, ותודה לך שאתה נותן לי מקום לכתוב ולהגיב בפוסט שלך...

היום נסעתי עם חבר (לא מכור, אבל מכיר את הסיפור שלי טוב) לנסיעה עם מספר עצירות. החבר ישב ליד ההגה ובהזדמנות הראשונה שעצרנו ויצאנו, התיישבתי בכיסא הנהג וביקשתי את המפתחות.

הוא מיד הפטיר: שוב הצורך בשליטה...

ואני ידעתי שהוא צודק. הצורך הזה אצלי הוא חולני.

בדרך חזור, במרחק כשעה נסיעה, קיבלתי טלפון על משהו דחוף שאני חייב לעשות. הרגשתי את חוסר השקט מתחיל לעלות בתוכי מהחזה, וידעתי שהצורך בשליטה מכה שוב, חד וחזק.

התפללתי תפילת השלווה, לא פעם ולא פעמיים. אלוקים עזר לי היום.

משוש חיי, תודה על הכנות.

גם אצלי אני מזהה חששות כאלה. יותר מזה, אני מרגיש לפעמים רצון לעשות פעולות ממש ממש בלתי שפויות (כאילו שחסרות לי כאלה...): להתנגש במישהו, לגעור בחריפות במישהו שמעכב אותי, להעיף איזה חפץ שמפריע לי.
אני לפעמים מרגיש שהמחשבות האלה עלולות להשתלט עלי! אז מה? אני צריך אישפוז?

אבל הדברים שכתבת, הביאו אותי למסקנה פשוטה מאד, אם כי פרדוקסאלית:
ככל שאני שולט יותר, כך יש לי יותר פחדים שמא לא אצליח לשלוט. וככל שאני מוסר את השליטה, כך יש לי יותר שלווה שהחיים שלי יציבים.
במילים פשוטות, התרופה לפחד היא אמונה (לתת אמון...) באלוקים.

נחוםתקום,
זאת המסקנה אותה רציתי להעביר, ואני שמח להעביר אותה הלאה,
ככל שאני פחות שולט, כך החיים שלי מנוהלים יותר טוב, כי מי אם לא בורא עולם יודע מה טוב בשבילי,
שריר האמונה אצלי לא מפותח מספיק, אני מאמין שככל שאפתח את האמונה על ידי מסירה הרצונות כלפי מעלה,
כך אצליח לחיות חיים שלווים ורגועים יותר.
זה בעצם מה שעושים בתכנית 12 הצעדים, לפי איך שאני הבנתי אותה לפחות,

אסירות.

אולי מהיום תשלח לי את כל הפוסטים הללו באישי במקום לכתוב שוב ושוב עלי? זה נורא מבאס לגלות שמישהו שהיכרת ס"ה חודשים ספורים ומעולם לא נפגשתם מוריד לך את המסיכה (מקלף את הבצל) פעם אחרי פעם ועוד ברשות-הרבים!!

למען האמת עדיף שתמשיך כך. א' אנשים סוף סוף יקלטו "מי אני" וב' תגובות החברים יעזרו לי ליישם את מסריך הלכה למעשה.

תודה לכל המגיבים, משוש יקר, ראשית משמח לראות תגובותיך שוב, אתה מוזמן להגיב בכל פוסט, גם היכן שאני כותב. ולגופם של דברים, איני איש מקצוע.  אני בנאדם פשוט. החיים לימדו אותי דבר או שניים. המחלה שלי הכריעה אותי, והחלמה הוסיפה ב"ה את שלה. יש לי רק את הנסיון שלי, לא יותר.

כהערת אגב אכתוב שהספונסר שלי לימד אותי שיש פחדים וכפייתיות שכדאי להעזר בטיפול בהם, באנשי מקצוע, אם הייתי נזקק לעזרה אני מניח שהייתי פונה אליה ומקבל אותה.

בשבילי הדרך 'למסור' היתה לתרגל פעולות הפוכות מהרצון, כשהרגשתי שאם לא אעשה את הצעד 'הכל יקרוס', דוווקא כשחשבתי 'שאני חייב לעצור את האסון המתגלגל', הרפיתי, השתדלתי לא לעשות כלום בלי לדבר על זה לפני. בהתחלה נכשלתי, פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מנהל, שולט, עושה מניפולציות בלי סוף, למרות זאת המשכתי לתרגל, המון.

לאט לאט המרחק בין טעות אחת לאחרת גדל... באסירותודה זה ממשיך להשתפר ב"ה גם היום.

למתנת, אני לא מכיר אותך... אני כותב על עצמי ואת עצמי. שמא הופרדנו בלידתנו?

פשששש
קנית אותי
פשוט כתבת עלי
תודה לך שהארת את עיני
יעקב

חפשתי את הקובץ המדובר"אומץ לשנות"

האם הוא קיים?

נ.ב. בנהיגה אני רגוע כיון שאני יודע כיצד לנהוג
האם בחיים האמיתיים גם אפשר להגיע לרגיעה זו?

היום נזכרתי בפוסט הזה. חבר טוב בא לאסוף אותי עם... האופנוע שלו. אני ואופנוע. כשהוא הציע את זה, פחדתי. חולה שליטה כמוני יישב על אופנוע של מישהו אחר? יאאללה תעשה הפוך. זו הסיבה שידעתי שאני הולך על זה. חוצמיזה, קצת כנות, זו פנטזיה ישנה שלי. אופנוע... רוח... חופשששש.

"איפה אני שם את הידיים שלי" שאלתי. איפה שאתה רוצה, ענה. ואני שוב נזכרתי שזה לא "איך שאני רוצה". והחלטתי להחזיק בו. קבלת עזרה. אני צריך להחזיק במישהו...

היה לי כיף ומחלים, ולא רק בגלל שנסענו בהחלמה באזור מועד לפורענות מבחינתי. בעיקר בגלל שחוויתי שוב החלמה. משום כלום דברים טריוויאליים קיבלו מימד רוחני. ככה זה עובד לי. בכל תחומי חיי. כמו שמציע הצעד ה 12 ליישם את העקרונות שנרכשו בצעדים, בכל תחומי החיים.

סביר מאוד להניח שהייתי נהנה מהנסיעה הזו גם בלי לצקת תוכן "רוחני" אליה. אני באמת מאמין שהיא היתה חולפת בשלום גם בלי "הצעדים" שלי. אבל איזו ברכה היא היכולת להבין שיש מצבים שאני לא יכול לבד. שאני זקוק לעזרה. שאני צריך לשבת באחורי הנהג...

תודה לך איש. היה לי כיף.

אני לפני כמה שנים הלכתי להרצאה. המרצה, שהיה יכול להוציא תעודת פסיכולוג, מעדיף לעבוד בשיטות אחרות. הוא בהחלט מבין את נפש האדם והוא עוזר לאנשים בצורה שונה במקצת מהפסיכולוג המצוי.

עכ"פ הנושא של ההרצאה היתה מס' נושאים א' מהם זה איך לשבת במקום של הנהג... איך לא לתת לחיים לנהל אותך אלא לקחת את המושכות בידים. את ההגה. ולקחת את החיים למסלולים נהדרים.

טוב, אולי קהל המאזינים לא היה מכור.

נראה לי שזה תלוי באנשים כמו שאמרת.
יש כאלה מכורים עם הבעיה של שליטה אז הם צריכים לשחרר.
אבל יש כאלה שיש להם בעיה אחרת (בלי קשר להתמכרות) שהם נותנים לחיים לנהל אותם במקום להוביל (בצורה נכונה - כנראה לכל דבר יש איזון ומידה נכונה...).

בלי קשר מישהו פה אמר על הקטע של אמונה - באמת כתוב "בא חבקוק והעמידן (את כל מצוות התורה) על אחת: צדיק באמונתו יחיה". שבעצם כל מצוות התורה ותיקון כל מידות הנפש, אפשר לתקן אם קונים את עניין האמונה בה', אמונה בהשגחתו, ובאהבתו אותנו, ובכלל זה גם את העניין שהוא מנהל את העולם ולא אנחנו.
יש ספר של הרב יעקב ישראל לוגאסי "נר לרגלי" ממליץ לכולם בלי קשר להתמכרות. זה על אמונה ובטחון בה'.
תודה על הפוסט נראה לי זה תת פורום חשוב כי זה צבירת כל הנסיון של המומחים פה.