זה שישנו מימד נפשי (פסיכולוגי) להתמכרות זה לא חידוש והידע הזה גם לא עזר לרוב המכורים להפסיק את ההתמכרות. טיפול פסיכולוגי מוצלח ככל שיהיה השפעתו עדיין מוגבלת מאוד על מכורים, כפי שיספר כל מכור שהלך לפסיכולוג. באופן אישי זכיתי להיות מטופל אצל פסיכולוג יקר, איש ישר דרך, ואני מודה לו על כל רגע שהוא הקדיש למעני, אבל אני בעיקר מודה לו על כך שהוא אמר לי בכנות בלתי מתפשרת שלדעתו מה שאני צריך זה להצטרף לקבוצות של 12 הצעדים. גם הפסיכולוג הטוב הכיר בעובדה שהוא מוגבל בעזרה שהוא יכול להגיש לי.

בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית הגמילה בשיטת 12 הצעדים) הם קובעים שישנן שלושה צדדים להתמכרות: נפשי, פיזי ורוחני. כל טיפול שישמיט את אחד הצדדים האלו - נידון לכישלון. ברוב הזמן אנו עוסקים במימד הרוחני, וזאת מתוך הנסיון הרב של מליוני מכורים, שהוכיח שהטיפול הרוחני הוא יעיל לא רק לגבי המימד הרוחני אלא יש לו השפעות חזקות מאוד גם על הצד הנפשי והפיזי. יחד עם כך, חובה עלינו לזכור את הצדדים הנוספים, כיון שההתעלמות מהם פירושה התעלמות מחלקים חשובים מהבעיה וממילא סכנה שהבנין כולו יתמוטט.

מזה זמן שאני רוצה לכתוב על המימד הפיזי של ההתמכרות, וככל שהזמן עובר מסתבר לי שישנן יותר ויותר זוויות הקשורות לצד הפיזי, וכמובן שלא שייך להקיף את כולן בפוסט אחד. הפעם אשתדל להתמקד בזווית אחת (ועוד חזון למועד לפוסטים נוספים בנושא). רק זאת אציין שלמימד הפיזי ישנה השפעה על האופן בו מגיב המכור לעומת האדם הרגיל שאינו מכור (מה שמכונה אלרגיה לתאווה), וכמובן ישנן השלכות במקרה שישנו צורך בטיפול מקצועי. אינני איש מקצוע ובודאי שאינני מתיימר לומר מה נכון ומה לא נכון. ישנה משמעות מעטה ביותר לדעתי בנושא, ולכן אכתוב רק את הדברים כפי שהבנתי מקריאה וכמובן כיצד הדברים מסתדרים עם ההתנהגות שלי מול ההתמכרות.

מסתבר שבמוח שלנו ישנו חומר שנקרא דופמין, שהוא חומר כימי המשפיע על מצב הרוח ועוד שלל השפעות נוספות על האדם. ההתמכרות במהותה היא דרישה גוברת והולכת של המוח לצריכת דופמין, ותחושות קשות כאשר החומר לא מסופק לנו. מבלי להיכנס לאריכות הנושא, המוח מתרגל לכמות דופמין מסויימת ואז היא איננה משפיעה כבעבר ולכן ישנו צורך בהגברת המינון. כאשר עובר זמן בו הדופמין איננו  מוזרם אל המוח, מורגשת ריקנות, עצבנות ועוד שורה של רגשות שליליים "המכריחים" את המכור לצרוך את הדופמין.

זהו על רגל אחת מה שקורה לי במוח כאשר אני מרגיש את התחושה לפיה אני "חייב" לצרוך תאווה. הדרישה לדופמין משתקת כל הגיון או מחשבה אחרת, ואני ממוקד במטרה אחת: הזרמת החומר הכימי למוח, גם במחיר ידיעה ברורה שבעוד זמן קצר אצטער על כך עד בלי די. ההרגשה הזאת כל כך חזקה, שכדי להשתיק אותה אני מוכן לסכן כל דבר בעל ערך בחיי, ולמעשה אני חסר אונים לחלוטין מולה. אין כח בעולם שיכול לעצור אותי מלהרוס את חיי עבור צריכת הדומפין הארור. (או כפי שאמר ד"ר קרל יונג לאלכוהוליסט: הסיכוי היחיד הוא לשים את עצמך מאחרי סורג ובריח או לשכור שומר ראש לעשרים וארבע שעות ביממה).

אין הרבה מה לעשות מול התחושות האלו, ושום דברי הגיון לא יעזרו. בגדול הדרך להתמודד עם התופעה היא לפתח דרך חיים רוחנית על פי שיטת 12 הצעדים. איך זה עובד ומשפיע? לא יודע ולא מעניין אותי בשלב זה, כי העיקר עבורי שזה עובד. ובכל זאת, ישנן פעמים שאני מרגיש את הדגדוג המוכר מתחיל במוח, אותו פרפר עדין שיהפוך בתוך זמן קצר לדוב פראי. זה קרה לי מספר פעמים מאז הגעתי להחלמה, ורק בחסד אלוקים - לא מובן בכלל - נותרתי נקי ושפוי.

הדבר שעזר בטווח המיידי היה הסחת דעת והזרמת דופמין ממקור אחר. שיהיה ברור: אם אנסה להסתמך רק על העצות האלו - אין לי שום סיכוי, אבל ביחד עם הכניעה, למדתי שישנן גם פעולות מיידיות הנדרשות ממני ברגע שבו אני מרגיש את חוסר האונים משתלט עליי. אימצתי את העצה של האלכוהוליסטים לשמור שוקולד זמין לידי, וזה עזר לי לאחרונה. אכילת שוקולד מזרימה אל המוח מנת דופמין, מה שנותן לי את ההזדמנות לעשות את הפעולות הנכונות של הכניעה, ואז אלוקים יעשה לי את הנס. כך גם כתיבה, טלפון לחבר ושאר הסחות דעת מורידות מעט את הרגשות השליליים שאני מרגיש וחווה בזמן ההתקפה, וזה הזמן לפעולה אמיתית של פניה אל אלוקים בבקשה שיקח ממני את ההתמודדות.

הספונסר שלי לימד אותי שבזמן התקפה של תאווה, אין מקום לשום תובנות והסברים כי המוח נכבה. מה שנותר הוא לעשות פעולות, פעולות, פעולות.

סוד תודה על הדברים
המימד הפיזי של ההתמכרות הוא נושא שכמעט לא נגעו בו כלל
והשאלה שלי היא
האם לא עדיף שכמו ההתמודדות עם התמכרות התוצאתית שההמלצה היחידה לגביה היא ע"י קולד טורקי
גם להתמודד אם ההתמכרות הבסיסית שהיא למנת הדופאמין באותה הדרך

וואו
אני מכור כבר שנים לשוקולד .

בדיוק אתמול קראתי בספר הלבן את המשפט הזה:
"ראינו שלבעיה שלנו היו שלושה היבטים: גופני, רגשי ורוחני. הריפוי צריך היה להתבטא
בשלושתם". (עמ' 39)
התחבטתי מאוד מהו ההיבט הגופני, האם זה הסימפטומים של בריחה אל האוננות, מין עצמי, ועם אחרים, או שזה משהו אחר.
עכשיו כשהסברת שההיבט הגופני הוא פשוט זרמים שמועברים למוח, וגורמים לנו לתחושת חוסר, הבנתי על מה מדובר.
עד היום חשבתי שהתחושות האלה באות רק מתחושת חסר רוחנית, ולא הבנתי למה לפעמים הן באות לי גם בשעות של סיפוק רוחני. כנראה שאצלי הויסות של הדופמין במוח לקוי, והוא משפיע לי על החשיבה ועל התחושה.
תודה רבה

בלי להתייחס לגוף הדברים שכתבת, זה הזכיר לי ניסוי שנערך באוניברסיטת בר אילן בחודשים האחרונים בענין הזה, והשתתפתי בו. כשבאתי למעבדה, שאל סטודנט את חברו, "הוא מקבוצת הביקורת?" (כלומר, מהבריאים שנבדקים כדי למצוא את ההבדלים). היה מביך... זה גרם לי להרגיש חוסר אונים מוחלט, ונתן לי כאפה לאגו...

אני לא יודע האם זה משהו במוח, אך אני הרגשי בשבוע האחרון צמרמורות בגוף ואנרגיה עם מתח עצום למטה שמתחנן להתפרץ ולהשתחרר אך אפשר לסיים במשפט שטבעו האלכוהוליסטים האנונימיים "מצאנו שאי הזנת הרעב לא הרגה אותנו" למרות הדרישות הפיזיות לא מתתי מאי הזנת הרעב

לסוד הכניעה

איש יקר אתה וכנראה שלא רק אני חש כך אלא גם אלוקיך שאוהב אותך ומשאיר אותך שפוי.

דברת יפה, ניתחת נכון, הרחת והסברת מדויק.

אבל...

אבל מה תסביר לאלו שניסו גם וגם וגם.
כן פיתחו דרך חיים רוחנית, כן "נכנעו" [ שאגב הוא מושג אומלל בפני עצמו]
כן הסיחו את הדעת, וכו'

אבל השתלט עליהם אותו דחף אותו חסר בחומר....
ולא הצליחו כלום גם לא לפנות לאבא שמרחם.
לא הצליחו ולא יצליחו כנראה!

כן כי אתה מנסה לנכס את ההצלחה שלך לרמת כניעה וויתור לדרך חיים וכו' וכו'

אבל תסכל ותראה גם את אלה שלא הצליחו ולא בגלל שלא היו כנים מספיק עם עצמם כמו המשפט המעוות בספר הגדול
וגם לא בגלל שלא סבלו מספיק.

פשוט בגלל שמחלה קשה לפעמים מצליחים להרפא ולפעמים לא.

גם ללוקמיה יש אחוזי הצלה בריפוי ויש שלא מצליחים.

מי קובע? מי מחליט?

אבא.
הא-ל הגדול והנורא.

לא באתי חלילה לחלוק על דבריך.

הכל נכון זה מה שצריך לעשות בשביל להשאר נקיים.
רק רציתי לחדד את הנקודה ה"זניחה" הזו

כי זה רק מעט ממה שנוכל לעשות. אבל הסיבה שאתה או כל אחד אחר נקי זה רק כי הוא רוצה בכך, זו הסיבה.
ולא הדרך הרוחנית שפיתחת! סיבת הכל רצתה בכך.
זהו נקודה.
צריך לפתח חיים רוחניי כי כנראה שכך הוא רוצה בשבל אדם כמוני אבל זה ממש לא הסיבה, כי אם זו היתה הסיבה היו הרבה יותר אנשים נקיי ממה שיש פה ובחדרי אס אי.

כאוב היקר.
אמת ויציב, 'אין עוד מלבדו'.
אז מה אתה מציע מה השלב הבא? מה נשאר לנו?
מה תצפה מהילדים שלך לעשות?
האם יש ערך בכלל למעשים, מאמץ, עבודה, השתדלות?
אשמל לשמוע את דעתך.
תודה על העלאת הנושא וחידוד הדברים.
אוהב
הושיעה

אני מסכים רק שלא הוספת שסיבה לצורך של הפומין הוא בגלל הפולסים החשמלים שמח מקבל מעמוד השדרה בעקבות הלחץ שהמכור נמצא בו וזה מה שמגביר את העניין.כמו שכתוב שה' לא מעניש על העברה אלא אם יכלת למנוע את זה והתשובה היא כן ניתן לא להפעיל את התשוקה על ידי עשייה חיובית ולזרום עם הקושי לא לתת לזה לנהל את החיים . אני חי עם זה הרבה שנים ואני יכול להעיד שזה עזר לי מאוד יש לי פירוט על העניין בפורום של הצג את עצמך אבל ישר כח על מה שכתבתה

כאוב היקר,

היה לי דיון ארוך עם חבר וותיק, האם הצעדים הם מה שמביא את ההחלמה (אלא שצריך את אלוקים כדי שנסכים לעשות אותם) או שזה נס כמו כל הניסים ומשום מה הדרך לנס הזה היא דרך הצעדים. אני טענתי בערך כמו שאתה טוען, אבל לא בטוח שזה נכון.

סוד יקר

שאלה לי אליך, ואולי אתה או אחרים יוכלו לפתור.
נכון הוא מה שכתבת והסברת על אותו חומר הנקר בלע"ז דופמין, וברשותך אצטט אותך כי לא אצליח להגדיר טוב יותר ממה שכבר כתבת.

וכך כתבת "מסתבר שבמוח שלנו ישנו חומר שנקרא דופמין, שהוא חומר כימי המשפיע על מצב הרוח ועוד שלל השפעות נוספות על האדם. ההתמכרות במהותה היא דרישה גוברת והולכת של המוח לצריכת דופמין, ותחושות קשות כאשר החומר לא מסופק לנו. מבלי להיכנס לאריכות הנושא, המוח מתרגל לכמות דופמין מסויימת ואז היא איננה משפיעה כבעבר ולכן ישנו צורך בהגברת המינון. כאשר עובר זמן בו הדופמין איננו  מוזרם אל המוח, מורגשת ריקנות, עצבנות ועוד שורה של רגשות שליליים "המכריחים" את המכור לצרוך את הדופמין."

ואני רק שואל האם לא היה צריך להיות שרגע אחרי שאותו חומר השתחרר אצלי במוח, בצורה נכונה ובריאה כמו שטבע הא-ל בין בני זוג, האם אז לא אמורה להיות רגיעה, ושקט מתאוה ??

אם כן, איך זה שאני מוצא את עצמי גם רגע אחרי, חושב, מחפש, מתעסק עם תאווה בשלל צורות שאין כאן המקןם להרחיב?
הרי הדופמין החסר במוחי הדפוק כבר השתחרר בו רק לפני רגע.?

האם אצלי זה אחרת? אולי הבעיה אצלי בכלל לא בדופמין? ואולי אוכל להסיק שאני בכלל לא מכור? [ישששששששששש :)]
אולי אני בעל הפרעה נפשית אחרת, אולי אני שייך לפורום אחר?

בכל אופן אשמח אם יהיו כאן חברים שיוכלו לשתף אותי האם אצלם זה אחרת או שאני כמו כולם.

ואם אני לא אחרת ,אשמח אם לשמוע תשובה לשאלתי.

אז מה אתם אומרים אנשים?

כתבת אנשים והואיל ובכלל האנושות הנני אכתוב מנסיוני, שאלתך נובעת מהיתמקדות רק בפיזיות של המחלה שלנו, ולא כך המחלה לא רק פיזית, יש לה זרועות נוספות. זהו פצע רגשי ונפשי חמור. זו קטסטרופה של ניתוק רוחני, כשל מהותי בגישה לחיים.

יש הבדל מהותי משיחרור הדופמין מחמת החיבור הנפשי והרוחני לבין שיחרור דופמין מתאווה וגם אז מתרחש ברמות שונות, האם בכל פעם שהשתמשתי חשתי אותו הדבר? לא. זו הר אחת הסיבות להחמרה של צורת ועצימות השימוש.

אז כן, יתכן מאוד שפחד גדול בזמן שימוש ישפיע על הצורה שהדופמין 'יתפזר' במוח, כי 'המערכת' תנעל' אזורים מסויימים בפניו בגלל הפחד והתסכול, או האהבה, השמחה והחיבור.

שנתחבר. בהחלמה.

כאוב היקר
אם זה מענין אותך
מפנה אותך לפוסט
שבו מתואר התהליך הכימי בראש 
בפרוטרוט
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=2963.0

אסירות היקר
אהבתי את ההגדרה "קטסטרופה של ניתוק רוחני וכשל מהותי בגישה לחיים"
למרות שבמקרה שלי
אני חושב (מקווה שאני טועה)
המילה ניתוק בעיתית
משום שלצערי אף פעם לא הייתי באמת מחובר

דורון תודה. ולכאוב, לעניין ההתמסטלות, אתה אמרת ... לגמרי העובדה שאינך מכור. אכן, אולי - - - אם התמכרות היתה רק עניין של דופמין סביר שניתן היה להגיע לאיזון על ידי כימיקלים כאלו ואחרים. גם אצלי השימוש ענה על צרכים נפשיים ורוחניים. באופון כללי זהו חיבור שלילי עם עצמי והסובבים אותי.

הההסבר ביחס לדופמין לדידי קריטי כדי שאבין את מהות 'האלרגיה', אבל הוא לא חזות הכל.

בהחלמה.

אני לא הבנתי מדברי סוד שהדופאמין שאמלא את עצמי, יוכל לרפא אותי. הבנתי שאוכל לקבל על ידו איזו שהוא מרווח זמן שייתן לי לעשות את הפעולות הנכונות. וסליחה עם לא הבנתי נכון