פוסט זה מהווה המשך לפוסט הקודם (מריצוי לפיצוי) -
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=3145.msg33280#msg33280
**
בהתחלה  זה לא היה כך. האישיות שלי לא הייתה חתוכה לגזרים עצמאיים כל כך.
בהתחלה זה היה אולי סוג של סקרנות, עדיין היה ברור לי מי אני. אני בחור נחמד, חביב של המורים, אוהב ספורט, לא עושה צרות בבית, משתדל ללמוד כמו שצריך, ו...אה, כן, ומדי פעם רץ לקומה של ההורים, מחפש בלהיטות איזה תמונה מהעיתון שהם השאירו אצלם בחדר, או איזה קטע 'גס' מהספרים שאימא שלי הקפידה לא להוריד לסלון, עושה מה שעושה, שוטף ידיים, וחוזר לחיים.
פתחתי מעין 'סוגריים' זמניים באישיות, זה לא היה כל כך מטונף כמו שזה נהיה עם הזמן, זה היה סוג של אטרקציה - אפילו משהו מרגש, לאתר את ההזדמנות, כשההורים נמצאים למטה, לרוץ מהר, למצוא במהירות את הקטע הזה (מהירות שעם הזמן הלכה ונעשתה מדוייקת יותר, ידעתי האם הקטע ה'טוב' יהיה בשליש הספר, ואם כן, אז מה יהיה בשני שלישים וכו', אומנות של ממש זו הייתה). הרגעים שאחרי, באותם הזמנים לוו יותר בתחושת פחד, מה יקרה אם בדיוק אתפס עם היד במכנסיים או משהו כזה. תחושת התיעוב צמחה מאוחר יותר.
היום נדמה לי שבאותו הזמן הייתי בסוג של מרד, מרד של מכורים - אני לא מעיז להתעמת עם הסביבה, אני ממשיך לרצות את כולם, אבל בפנים אני צוחק על כולם - אני אראה לכם שאני לא הטעטעלה שאתם כל כך מצפים שאני אהיה...וכך, הרסתי את עצמי כדי לגלות עצמאות, כדי למצוא פינה בה אני יכול לעשות מה שאני רוצה.
בשלב הזה, האוננות סיפקה לי משהו, היא הייתה משהו שעזר לי 'להחזיק' את כל הריצוי הזה. מאותה התקופה איני זוכר אשמה כה חריפה. אני זוכר אובססיביות, אני זוכר שקיעה עצמית, אבל הרצון לדפוק את הראש בקיר או פשוט להיעלם מהעולם הזה, התחושה שאני היחיד שנמצא בגיהנום הזה, זה הגיע מאוחר יותר.

מבחינתי, רגע המעבר זכור לי כיום אתמול.
הרגע, אי שם לקראת סוף גיל 14, בו בפעם הראשונה הקלדתי בשורת החיפוש באינטרנט את המילה המפורשת - סקס.
העוצמה הממה אותי. זה כבר לא הייתה הסחפות, זה היה מאורגן. אני זוכר שהדפסתי את התמונה ההיא,המפורשת, במדפסת צבעונית והלכתי לשירותים. אני זוכר כיצד ברגעים שאחרי שרפתי את התמונה במצית, אחרי שקרעתי אותה לגזרים פיסה פיסה, מרגיש בפעם הראשונה את הרגש שמלווה אותי עד עצם היום הזה - גועל.
הרגש הזה, המלווה בזעקה - 'איך'? איך לעזאזל? למה? מה קורה איתי? למי אני הופך להיות? אני לא רואה עד כמה אני...(וכאן הייתי מדמיין את מה שעשיתי 'מבחוץ' וחווה בזוועתיות את הבהמיות של האנרגיות בהם הייתי לפני כמה רגעים). מה זה?
בשלב הזה, התחלתי לכתוב ווידויים. מלאי דמע. אני זוכר איך במעין ילדותיות, אני, נתן במתנה, חביב המורים, כתבתי מאה חמישים פעם - 'אסור להשחית זרע לבטלה'. הדף הזה שמור אצלי עד היום, והוא לא יבש...
אני זוכר כיצד צעקתי, אנשים מבחוץ חשבו שאני נעשתי אדם דתי מאוד, התחלתי להתפלל ברצינות. אז נכון, באמת התפללתי ברצינות, אבל הכאב הזה הרג את התמימות בה הייתי קודם לכן. התחלתי להרגיש מפוצל.
אבל כמו כל מכור, הפיצול לא גרם לי להפסיק, אלא רק לתכנן ביתר הצלחה את הנפילות.
היה 'נתן במתנ ה' של היום, ו'נתן במתנה' של הלילה. נתן במתנה של השירותים והמקלחת, ונתן במתנה של לימוד הדף יומי,
כיום אני יודע שהשנאה העצמית, התחושה שזה לא אני, רק אפשרה לפיצול הזה לצמוח. אם זה לא אני, אין לי מה לעשות נגד זה. זה חזק ממני.
וכך הדפוסים הלכו והתעמקו.
זכור לי, בתקופה שבה הייתי שקוע בשיחות אירוטיות, כיצד הייתי יכול ללמוד, להיות יעיל ונחמד, ומייד אחר כך, לברוח עם הפלאפון עשר דקות לשירותים, ולצאת כלעומת שבאתי...
בגיל המאוחר, הפיצול הרגשי הזה כבר הפך לבלתי נסבל.
נתן במתנה של הישיבה הגבוהה, עובד ה', המצטיין, כבר לא הצליח להחזיק את זה לבד.
העסק התחיל להסתחרר.
הטבעתי את עצמי במטלות ובמשימות, אבל ברגע שהיה לי זמן - זה היה הדבר הראשון שצף החוצה.
בשלב הזה, כבר הרגשתי מפוצל, או ליתר דיוק - כבר הרגשתי את תחושת האשמה הזו, בה אני ורק אני יודע מי אני באמת, וכל השאר זה מעין זיוף, מסכה. הרגשתי לא ראוי. הרגשתי מתועב. האוננויות שלי הלכו ונעשו פחות תמימות. כבר ידעתי עם איזה חומרים אני משחק. לאיזה בוץ אני נכנס, אבל לא הייתי יכול לעצור.
אלוהים, לא הייתי יכול לעצור.
גם אחרי שהתחתנתי.
לא הייתי יכול לעצור.
עד שהכל התרסק.
עד שהרגשתי שדי, אני לא יכול יותר עם הבגידה המתמשכת הזו באשתי.
פחדתי, מאוד.
הרגשתי שהתדמית שלי בפניה, כאדם רגיש ואוהב, תתרסק.

בחסדי ה', למרות שלא הכרתי את התוכנית ולא ידעתי עד כמה זה מסוכן, סיפרתי לה אחרי תקופה של כחודשיים של נקיות 'שרירית'.
הקבלה שלה, האצילית, דחפה אותי לצעד הראשון, לכניעה.
את הייסורים הבאים שבדרך, אתאר בעז"ה בפוסט נפרד.
מטרתי בפוסט זה הייתה להעמיק את התודעה שלנו, על המחיר של ההתמכרות, על הפיצול המתמיד הזה.
מקווה שהיטבתי לתאר את הבוץ הזה שהייתי בו לפני שנה, חודשיים, ושלושה שבועות.
כיום, הדבר הבסיסי ביותר שאני לומד על עצמי הוא להפסיק לחיות בשקר. לקבל את זהותי.
כל הצהרה על עצמי 'כמכור', כל מבט על אשתי, חושף את חולשתי, ומאחה, לאט לאט, את הפצעים שבנפשי.
אני גיליתי שבשביל להתאחות עלי, לראשונה בחיי, להיות כנה, לשתף בקשיים, בכאבים, לעמוד מאחורי עצמי, לקבל את עברי כדבר שאין ביכולתי לשנותו. לקבל את הצורך שלי בשמירה מתמדת מפני התאווה.
אני מצאתי את הפתח לכנות הזו, כאן בפורום זה, מקווה שתמצאו אותה גם אתם..

אוהב
נתן במתנה 

תודה חבר יקר,

כמה שאני מזדהה עם הדברים, עם הכאב, עם העוצמה של הפיצול הנורא הזה שהרס לי את החיים. אני יכול לראות כיצד הוא דחף אותי כל כך לשני הכיוונים המקבילים עד שעמדתי להיקרע כי פשוט לא יכולתי יותר. כל כך הרבה פעמים חשבתי לעזוב את הכל, לטוס לסוף העולם ולברוח - פשוט לברוח...

אצלי הפיצול הזה השפיע לי בצורה מאוד חזקה. מצד אחד ירדתי מאוד בדת וכאשר הגעתי לישיבה גדולה כבר לא נותר בי כלום מהבחור הטוב של בית הספר, ומאידך לא יכולתי באמת לעזוב אז נהייתי "עסקן צעיר", ידו בכל ויד כל בו. אבל מנוחה זה לא נתן לי.

ואיזו הרגשה נפלאה היא הקבלה הזאת שאתה מתאר טוב כל כך. היום, ההתמכרות עבורי היא הדבר הכי ברור בחיים, וכאשר אני מצהיר שאני סקסוהוליסט אני מרגיש תחושת שלימות, כאילו אני אומר: כן, זה מי שאני.

נפגשתי ביום שני עם רב חשוב לשיחה ארוכה בנוגע להתמכרות שלנו והפתיחות שלי עצמי הממה אותי, עד כמה לא התביישתי, לא נרתעתי ולא התפתלתי. כן, אני חולה, אני מכור למין ולתאווה, בחסד אלוקים אני נקי מאז כ"ו בכסלו תשע"ב - זה כרטיס הביקור שלי. השלמתי עם זה, נכנעתי ומכאן ולהבא אלוקים עובד עבורי.

אני רק רוצה לומר דבר אחד:
"איזה יופי"
מדהים לראות את האופק בשעת הזריחה...

אני ממש מזדהה עם העניין הזה שלא מרדנו מבחוץ אלא מבפנים . אני לא עברתי את מרד גיל התבגרות ,תמיד אבל תמיד הייתי טוב ,מעולה , תלמיד טוב מדריך טוב עוזר להורים בלי שום מרד , לא סיגריות ולא כלום . חברים שאלו אותי ,תמרוד טיפה ,קצת  , עדיין גיל ההתבגרותאבל אני כרגיל זילזלתי והרגשתי מעל כולם אמרתי אני לא צריך את השטות הזאת "למרוד " , קמתי לתפילות וראיתי חברים שלא קמים ,ישנים עד מאוחר , מגדלים שיער, ריחמתי עליהם הם מסכנים חשבתי "נו התבגרו קצת ויחזרו לתלם ". ממש אבל ממש לא הייתי ילד , ישר הלכתי על "המדריך" "המעוצב בדעותיו" .
ואני מרדתי בתוכי בשקט אבל בכאב ,כול פעם שאוננתי -מרדתי , להראות כאלו הנה אני חופשי אני עושה מה שבא לי .
עד היום אני פוחד לאכזב את ההורים שלי , כול מעידה , נפילה שקשורה בהוריי , "האם מגיע להם ילד כזה " "כמה נחת עשיתי להם " - המרידה שלי היא בפנים , הוויכוחים שלי איתם , הוויכוחים שלי עם הדוד שלי על אידאולוגיות.

איזו מתנה. תודה גדולה. זו אמנות. לא אוננות. פשוט מרגש לקרוא אותך. התיאור שלך חי מוחשי ונוגע מאוד. כל כך מדוייק. זה גם הנסיון שלי עם עצמי ועם אחרים כולנו כל כך רגישים, נשמות טובות שהלכו לאיבוד, לא אשכח את הדופק המואץ כשסחבתי את המילון עברי אנגלי מהמדף בחדר השינה של הורי, ומתחת לאור הבחנתי במילים המחוקות..

ישנו הבדל אחד, הפיצול אצלי לא עבד כל כך טוב.. לא יכולתי להתרומם בחינה לימודית, הערך העצמי שלי לא היה קיים, לא רק אני, גם הורי ורבותי לא ציפו ממני לכלום. ובתוך הכלום הזה צמחו תתי פיצולים. לא יכולתי לסבול אותם והייתי עצל ומיואש מכדי להיות עקבי במשהו או עם מישהו וכך החמצתי את כל שנות ילדותי ובחרותי, עסוק בהתפצלות.

איזה כיף שישנו אחד ולו מלוא הכח..

תודה נתן במתנה. אתה חוסך לי את הצורך לכתוב צעד ראשון. אני רק צריך לקחת את הטקסטים שלך, לשנות פרטים לא מהותיים, וזהו... אני מברך את עצמי שאצליח גם אני לבטא את הכאב בכתיבה או בדיבור. בינתיים אני מרגיש שאני נצמד לעובדות ובורח מלחוות שוב את הכאב. זו תופעה מוכרת אצל טראומטיים למיניהם: גם כשהם מדברים על הטראומה, הם מדברים על מה שקרה, ולא מצליחים לדבר על מה שהרגישו.