ברוכים הבאים, אורח

מפיצול לכניעה ב', (צעד 1 האופייני לשמור עיניך- לזכור לאן אני לא רוצה להגיע)
(0 צופה) 
  • עמוד:
  • 1

נושא: מפיצול לכניעה ב', (צעד 1 האופייני לשמור עיניך- לזכור לאן אני לא רוצה להגיע) 1664 צפיות

מפיצול לכניעה ב', (צעד 1 האופייני לשמור עיניך- לזכור לאן אני לא רוצה להגיע) לפני 11 שנים, 7 חודשים #35586

  • נתן במתנה
  • רצף ניקיון נוכחי: 1823 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 1001
פוסט זה מהווה המשך לפוסט בפיצול לכניעה א'.
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=3365.0

***
כפי שציינתי בפוסטים הקודמים, כשנכנסתי לפורום לא נכנעתי.
אסביר: נכנסתי לפורום כשהבנתי שאני צריך עזרה. אבל הפחד שיתק אותי. השיתופים שלי היו מהוססים, הרגשתי שהקבוצות הטלפוניות מהוות את 'גרעין הזמן ופריו', אבל גם הרגשתי שאני רוצה שיהיו לי חיים אחרים. לא רציתי להיות מזוהה עם התואר 'מכור לתאווה'.
עמוק בתוך הלב אמרתי לעצמי שזה זמני. שבסוף, אני לא אצטרך את הקבוצות ואת כל החשיפה הכאובה הזו, ואת כל הזמן שזה לוקח לי 'על חשבון דברם אחרים'. חלמתי על זמן בו זה יהיה אחרת, חלמתי על שלווה רגועה כזו, שתאפשר לי להתפנות סוף סוף ל'דברים החשובים באמת'.
קיוויתי, שאיכשהו, מתישהו, אוכל לסמוך על עצמי, על שיקול דעתי, כאחד האדם.
אדייק ברשותכם: קיוויתי, שאחרי שאעבוד על עצמי, אז אהיה אדם שראוי לסמוך על עצמו, וכסוף סוף אני אצא 'מהבוץ' הזה, אוכל באמת להישיר מבט אל אשתי ואל אלוקים ולומר: החלמתי. זה מאחורי. דף חדש.

את הזעזוע שלי חטפתי אחרי ששמעתי בסקייפ את סיפורו של סוד הכניעה בקבוצה חיה.
אני זוכר את עצמי נוסע הביתה ברכב, ובוכה.
משהו זז שם אצלי בפנים. כשחזרתי הביתה, אמרתי לאשתי: אלוהים אדירים, אני יכול להיות שם.
להיות איפה? היא שאלה.
עניתי לה בכנות, מזועזע מעצמי: את מבינה, אמרתי לה, אני יכול ללכת לזונות. זה יכול לקרות לי.
זונות, זאת אומרת, נשים אמיתיות, זאת אומרת לבגוד באמת, זאת אומרת, באמת באמת, לא מול פלסמה ממוחשבת או ספר. באמת.
חשוב לי להבהיר, שמבחינתי זונות נשמע בערך כמו הרואין. נוראי. מגעיל, לא שייך, מרתיע, מבייש. מי הולך לשכב עם זונה? מה נסגר אם אדם כזה? מה חסר לו בחיים? מה הוא לא אדם בוגר, זאת אומרת אני יכול להבין אם הוא הולך לזונה בתור נער, אבל כאדם נשוי, שפיתו בסלו? אני יכול להבין את זה פעם אחת או פעמיים, אבל  הרבה פעמים? אטימות. זו המילה שייחסתי לכל האנשים שהולכים לזונות. לא רואים ממטר.
לא רואים את האוטיסטיות הזו, לא רואים את האישה שמולם כאדם, לא רואים את המשפחה האמיתית שלהם, לא מבינים מה זה מערכת יחסים אמיתית. מרוגשים, עיוורים, אפילו קצת אלימים. ברור לחלוטין שלא עדינים ורגישים ומנסים להעניק לאדם אחר.
כל משפחת הרגשות הזו התנקזה אצלי בתוך הראש, והפכה לגעש בלתי נתפס:
א-נ-י י-כ-ו-ל ל-ל-כ-ת ל-ז-ו-נ-ות.
אני אפילו  רוצה ללכת לזונות.
זה שייך אלי.
אף פעם לא הייתי שם, ובכל זאת, אני יכול לראות כיצד חיי מובילים לשם. הנה, סוד הכניעה, שהוא אדם מרשים ומאוד מאוד מציאותי בהתנהלותו, מוק סיפר איך הוא היה שם, ואיך הוא לא הבין.
זה באמת שייך אלי.
אלוהים, צעקתי בדממת ליבי, מי אני? מה זה אומר עלי - שאני אטום? אוטיסט רוחני? חסר כל רגש כלפי אשתי?  לא רואה בעיניים? מה חסר לי בחיים?
השאלות האלה היכו בי. לא יכול להיות, צעקתי בהתנגדות פנימית - אני אדם טוב ומתורבת, ואנשים טובים לא עושים דברים כאלה.
זונות? לא בא בחשבון! לא אצלי!
אבל כבר ידעתי שזה לא נכון. פתאום הרמזים צצו מאליהם, הפעם ההיא בגיל שמונה עשרה שהתקשרתי לשיחות חיות עם נשים אמיתיות, הפעם ההיא שהייתי בפורום ההוא, שרק ראיתי את המספר באתר אינטרנט...
אבל זה לא היה הרמזים. משהו נסדק בתוכי. נפער חור שלקח לי כמה שבועות למלא אותו.
הסתובבתי בבית בחוסר שקט, 'אבל זה נורא. איך יכול להיות שאני יכול לעשות דבר כזה? להגיע לתהום כזו?'
באותם השבועות הצעד הראשון שלי הלך ותפח, הרגשתי חסר אונים. הרגשתי שאיבדתי שליטה לחלוטין, שאני יכול להיגרר לכל תהום אפשרית, ומשם - באמת לא יהיה מוצא. יתר על כן, הרגשתי שעמוק בתוך הלב, כשיגיע הגל - אני ארצה ללכת לכל תהום אפשרית כדי לספק אותו, ומול הרצון של עצמי - בטוח לא יהיה לי מוצא.
כן. אני, נתן במתנה, יכול להגיע עד לשם.
אני מכור. נקודה.
זו תעודת הזהות שלי, אולי אפילו השליחות שלי כאן בעולם.
אין 'מקום אחר' אליו אני אמור להגיע.
אלוקים רוצה אותי חלש, מתחנן, מבקש, עוסק בשפיר ושליה. את המלאכים והספירות הוא השאיר למישהו אחר.
ממני הוא רוצה רק דבר אחד פשוט - להיות שפוי.
קשה לי לתאר את עוצמת המצוקה שחשתי באותם השבועות.
נשברה אצלי חומה, חומה מוסרית-ערכית אשר חשבתי שהיא בלתי חדירה נעלמה לחלוטין מעולמי הנפשי.
הייתי שם חסר הגנה, נבוך, מבוייש, מפחד, אשם.
ואז, סוף סוף, אפשרתי לאהבה של הקבוצה ולאהבה של אשתי לשטוף אותי.
כן, נתן במתנה, היא אמרה לי באותו הערב, גם אם תלך לזונות, אני לא אעזוב אותך.
הרגעים בהם שמעתי את זה ממנה באותם השבועות חרותים בזכרוני עד היום.
אולי, חשבתי בליבי, אולי גם אני יום אחד, אקבל את זה שגם אם ההתמכרות שלי הייתה סוחפת אותי לזונות, לא הייתי צריך להתחבא מפניה ומפני אלוקים.
נכנעתי.
הפנמתי, לראשונה בחיי, שאני יכול ליפול לתהום ואין לי שום דרך לעצור את הנפילה הזו מלהתרחש.
מאותם שבועות, לפני כשנה, בחסדי ה' נשארתי נקי.

[בעז"ה בפוסט נפרד אתאר באופן כוללני יותר מדוע תהליך זה תואם לדעתי את התהליך העובר על הרבה מהבאים בשער הפורום].

אוהב
נתן במתנה
אבא אוהב העלה אותי לרכבת ההחלמה בכ אדר תשע"ב, היום בו הפנמתי שהתאווה היא חלק ממני, והיא תשאר כזו עד ליומי האחרון, ופניתי לעזרה.
סיפורי האישי
נערך לאחרונה: לפני 11 שנים, 7 חודשים על ידי .

בעניין: מפיצול לכניעה ב', (צעד 1 האופייני לשמור עיניך- לזכור לאן אני לא רוצה להגיע) לפני 11 שנים, 7 חודשים #35597

תודה רבה נתן במתנה.
הלוואי והייתי יכול להביע את עצמת הרגשות שהדברים שלך מעוררים בי. אני לא יכול להצביע על רגע מדויק שבו הפנמתי שלחבית הזו אין תחתית, שעל כל מעשה גרוע שאעשה ישנם עוד עשרה שהייתי עושה בהמשך לולא ה' שהיה לי. אבל זו אכן הפנמה מאוד כואבת. היו לי אין ספור הזדמנויות בחיים שידעתי שאם מישהי תנסה ליזום משהו הכי קטן, אזרום אתה בלי שום היסוס. רק פגמי האופי שלי מנעו ממני ליזום בעצמי. למען האמת אצלי זה לא עוצר בתאווה. פיתחתי לי תחביב: כשאני שומע בחדשות על איזה פשע נורא, ומזדעזע, אני שואל את עצמי: מיסטר, אתה בטוח שאתה לא היית עושה את זה? שלא היית מסוגל לשדוד / לרצוח / לתקוף? והתשובה הכואבת היא שלא, אני לא בטוח. יש לי דמיון פורה, ואני בהחלט יכול לדמיין את עצמי נקלע לנסיבות שבהן אנהג כך.
אבל אתה יודע מה, עם כל הכאב, יש בזה גם משהו מאוד משחרר. להבין פתאום שה' מציל אותי יומם ולילה מכל כך הרבה צרות. להבין שאני יכול להפסיק להתאמץ להיות "כזה שלא יכול ליפול" ופשוט לא ליפול. זה מסיר משא כבד מעל הכתפיים. שילמתי ואני משלם הרבה מאוד דמי תחזוקה לתדמית הצדיק שלי, ועכשיו אני מגלה שאין בזה טעם. התדמית לא הצילה אותי משום מעשה רע (אולי אפילו להיפך), וה', שכן הציל ומציל אותי, לא מבקש שום תשלומים... רק להיות אתו בקשר.
לכן, בעיניי, כשמגיעים לשיא השפלות, לשיא תחושת החוסר אונים, מופיעה גם שמחה. לא מיד, לפעמים זה לוקח זמן. אבל חוסר אונים מוכרח לצעוד יד ביד תחושת שחרור ושמחה מאוד גדולות. אחרת יש לחשוד שמדובר בהלקאה עצמית שהתחפשה לחוסר אונים.
האם אתה מכיר את התחושה שאני מדבר עליה? האם יש שמחה או משהו דומה בתוך הגילוי הזה שאני מסוגל ללכת לזונות?
תן לו משלו, שאתה ושלך - שלו
וכן בדוד הוא אומר "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך"

בעניין: מפיצול לכניעה ב', (צעד 1 האופייני לשמור עיניך- לזכור לאן אני לא רוצה להגיע) לפני 11 שנים, 7 חודשים #35615

  • אסירותודה
  • רצף ניקיון נוכחי: 6040 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 3448
תודה גדולה. תפסו אותוי 2 נקודות נדירות במחוזותינו וזו אכן מתנה. בורכת, כי חלק לא מבוטל ממי שהיה שומע את מה שאתה שמעת חושב הפוך. משוכנע שמי שהיה אצל זונות אכן חייב את התוכנית ואת הפעולות המוגברות, אבל מי 'שרק' פינטז ואונן מול הפלזמה לא..

והברכה השניה, רוב נשות המכורים פגועות מכדי להגיב בתבונה נדירה כאשתך. התרגשתי לקרוא את שלמעשה אמרה לך - אני אוהב אותך גם כשאתה לא אוהב את עצמך.

אלוקים מזווג זיווגים.

אוהב.
מכה אב התשס"ה הנס האישי שלי ממשיך, רק להיום. אפשר לקרוא עליו כאן
  • עמוד:
  • 1
זמן ליצירת דף: 0.47 שניות

Are you sure?

כן