אני מיומן בעשיית חשבון נפש, רק אמור לי על מי ומה, ברגע אצביע על שלל חסרונותיו, ואם הם אינם, אדאג שיופיעו... שמחתי כשהגעתי לצעד ארבע, הייתי להוט להיפטר מהמשקל העודף, משוכנע שאסיימו במהירות, וכך היה, חוויתי שיחרור מיידי מסויים, אבל רק חלקי, לקח לי זמן להבין מדוע. בפוסט הזה אכתוב מה חייב אותי לצעוד את הצעד הרביעי, לא רק לכתוב אותו, לחיות את השינוי בגישה, כיצד הוכרחתי לעשות חשבון נפש עצמי, לא של אחרים, שלי... היו שני בני אדם שהכריחו אותי לצעוד את הרביעי, אשתי והמטפל שלי. שניהם בדרכם הציבו (מבלי ידיעתם) בפני אולטימטום, החלמה או שימוש.
הערה מיוחדת:
כמו כל מה שאני כותב, גם שורות אלו מתפרסמות לאחר שהיו לנגד עיניה של אשתי היקרה (!) לעולם אודה לאבאל'ה אוהב שבחר בה עבורי כשותפה נאמנה, ולגיבורה אמיצה זו, שהאמינה בי, גם כשלא האמנתי בעצמי. אנו אסירי תודה על שזכינו ושכינה שורה ביננו.
אבל זה לא תמיד היה כך, כפי שכתבתי כבר בעבר, מרגע שויתרתי מ(חוסר) רצוני על מה שהקל עלי את החיים שני עשורים – תאווה – כל מבנה האישיות המעורער שלי צף אל פני השטח. המריבות עם עצמי והכח העליון שלי, ובעיקר עם 'יקירתי' התעצמו, מאוד. ההתנגשויות בבית הפכו לגורם מטלטל בחיי היום יום, הרגשתי שלא בא לי לטפס את המדרגות, ידעתי מה אמצא בחוץ והבנתי שקריטי לי שאהיה בבית, אבל לא התחשק לי להיות איתה.
הימים ימי בראשית, היא רק התחילה לקלוט את עוצמתם של מעללי, שקעה בוכיה לתוך מרירות מייאשת (מובנת, כיום) עיניים אדומות ובית הפוך הפכו לדבר שבשגרה, זבובים מכל רחבי הגלובוס מצאו את משכנם סביב אשפה לא מאורגנת, וכשהלב מתפקע, הרגליים כושלות. ראיתי אותה במלוא עליבותה, בחוסר ביטחונה היא הרבתה לשגות, לנפץ כוסות בכיור המטבח ולהשאיר שערות בכיור האמבט, בפיזור נפש החליטה לפרנס את חברת החשמל ושכחה לא פעם את הבויילר דולק לילה שלם תוך שריפת גוף החימום...
בכל משימה סבירה היא התנהלה בעצלתיים, לעיתים חשדתי שבכוונת מכוון, תוסיפו לקוקטייל קפיץ חסר רגישות וסבלנות שכמותי, ותקבלו קרב לא הוגן ולא שקול, השוני ביננו הפך לבולט יותר ויותר, היא חייבת להיות מתוכננת, לפרטים, יושבת עם דף ועט, אני אלוף האילתורים. היא חייבת לדעת הכל מראש, אני ספונטני בנשמתי, במצבי לחץ היא קורסת, לא מתפקדת, אני פורח, הופך להיות חד כתער, כל תא בגופי חי. היא פעילה ביום, אני חיית לילה מושבעת. לא הבנתי מה מצאתי בה, למה לעזאזל הבורא 'דפק' אותי עם הדבר הזה...
בהמשך, המריבות הפכו נדירות, לא בגלל שנהיינו חברים, ההפך, נראה שהבסיס המשותף צר יותר, כשכן רבנו, זה היה נורא. הכאבנו לזולתנו כמו שרק שני אנשים המכירים על בוריין את חולשת האחר מסוגלים להכאיב. חשתי שהפער ביננו רק גדל, התפללתי לעזרה, להכוונה. וכמו תמיד בדרכו שלו, אבא אוהב היה שם. ברגע מכונן היא העמידה אותי במקום – אחת הטענות שחזרו על עצמן היתה שאינני מקשיב לה, המטפל טען שכבעל אני 'מחוייב' להקשיב לה... שמעתם? מחוייב. לא פחות, הבטחתי להשתדל. חמישה לשמונה בבוקר, מצאתי את עצמי בין הפטיש לסדן, מחוייבותי להיות בזמן במקום העבודה, והמחוייבות החדשה, להיות קשוב...
אין לי מושג מי נגד מה, בקושי התעוררתי והיא פצחה במונולוג ארוך על מה שמפריע לה... הימים ימי איסור, לא פרצתי את הגדר הזה, בזריזות לא אופיינית לתקופה היא נעמדה במקביל לפתח חוסמת בגופה את הנגישות אל הדלת, התחייבת - - - אתה תקשיב. מפגן נדיר של אומץ בלתי רגיל מצידה, ירדתי מדעתי מרוב תסכול. לא ראיתי בעיניים. חוסר היכולת להכיל את המצוקה שלה יחד עם 'מצוקת המעביד' שלי, הורידו לי מסך שחור על העיניים, נגעתי בה בפעם הראשונה (והאחרונה, בס"ד.) בזמן איסור, פשוט הרמתי אותה באויר והנחתי אותה רחוק מהדלת. יצאתי מהבית נסער, כשנרגעתי מעט ידעתי שהתחולל מהפך, נפל דבר.
בערב, היא שאלה אותי בעצב תהומי, למה אתה כל כך עויין אותי? מה עשיתי לך? לא נראה לי ששמעתי לחישה נוראה שכזו מימי. היא היתה נואשת וזה זיעזע אותי. גימגמתי משהו על זה שאני לא עויין, אבל הפעם היא 'תפסה' אותי לא מוכן, זרזיף של חמלה, הבנה למצבה הזדחל לתודעתי ושבר חומה בלתי נראית שהקמתי ביננו. קלטתי פתאום שהיא בעצם המראה שלי, כשאני מרוחק, מנוכר, תקוע בתוך 'המערה' שלי, היא מבועתת, הדרך שלה להפגין את הפחד היא זו שמציקה. ניצן של שינוי אצלי התחיל אז.
לראשונה התחלתי להביט בעצמי, במה שעשיתי לה, בחלק שלי. וזה היה לא נעים, בכלל, הבושה והאשמה יכלו לשלוח אותי בקלות לזרועות השימוש. רק כניעה מוחלטת מול מי שאני ונכונות להשתנות, גרמו לכך שפתאום יכולתי לראות את בת הסמינר השמחה שקמלה, והבנתי שכשהדשא של השכן ירוק יותר עלי להשקות את שלי. מה לעשות, מסבירים לי לאט ואני מבין מהר... לקח קצת זמן אבל בסוף הבנתי שהבעיות שלי חמורות מתאווה, למעשה, תאווה היא הפיתרון לבעיות שלי, לא היתה דרך אחרת מלתאר את הר הגעש הפנימי הזה 'מחבית של חומר נפץ'. המטפל הסביר לי באופן שאינו משתמע לשני פנים שאם ברצוני להישאר נקי עלי 'לנקות את האורווה', הוא לא ראה אדם נקי לאורך זמן בלי צעד 4... רק כך תיפטר מהריח.
בהתלהבות גדולה פניתי להסיר את 'הצואה מהנעליים'... כתבתי על רשעותם של אחרים כלפי, דמעתי מכעס ועצבים כשרשמתי לראשונה על האלימות שהופנתה כלפי מהדמויות הסמכותיות בחיי, לא הייתי ער לעובדה שנוצלתי בלי סוף, התמימות שלי הפתיעה אותי, לא ידעתי כמה אני לבד עד שהעליתי על הדף את תחושת הבדידות, "החלק שלי" חזר על עצמו בכל המקרים – ילד שלא קיבל את מה שהיה מגיע לו והוא נזקק, ולכן פנה להשיג 'את שלו' בדרכים עקלקלות..
אפילו התחלתי לעשות 'כפרות' (צעד תשע) אבל זה לא היה זה, משהו בתוכי לא נרגע, במילים פשוטות, עדיין הריח הרע נשאר... המשכתי להתאכזב מאחרים, כאלו ששמתי את מבטחי בהם, שנפשי נקשרה בנפשם בעבותות הערצה, לא הבנתי איך תתכן המציאות הזו גם בהחלמה, הייתי על סף שבירה, עמדתי להשליך הכל לפח. חיפשתי בנרות תשובות, התפללתי. בתוך זמן נעניתי, הכיר לי הבורא את האיש שהיווה צינור נעים ומיוחד להעביר אלי את חסדו, הוא לימד אותי להתבונן בחלק שלי בלבד, 'לנקות את המדרכה שלך', הוא קרא לזה, כל פעם שהתחלתי לומר לו – אבל... הוא היה אומר לי בחיוך, אתה שוב 'פוזל'...
אז התפללתי שאפסיק לפזול, האיש הסביר בהגיון צרוף - בחלק לא מבוטל מהכאב שלך, ההרגשה הרעה שאתה משוכנע שאחרים גרמו לך להרגיש, אתה צודק, אך אל תחשוב שהכל אמת (העוולות האמיתיות או המדומות) תחושת המסכנות משרתת אותך, נסה לקבל שלפחות חלקים מסוימים אתה פשוט ממציא (בהמשך, תבין מה זה משרת אצלך) חלק נוסף אתה מגדיל - מעצים, ומול כולם אתה חסר כח.
עוד לא קלטת שאת אחרים אתה לא יכול לשנות? האם לא הודית בצעד השלישי ששנים אתה מנסה לתמרן אחרים לעשיית רצונך? האם לא קיבלת על עצמך לחדול מנסיונות הסרק לביים את המציאות? הרי באת אלי זוחל ואמרת שעייפת... נכון, הסכמתי, אבל... ושוב, עיניו המחייכות צחקו, כשהציע לי להפסיק לפזול, אתה 'מתמסר', מוסר את הרצונות ולוקח, תן לו, באמת. עד הסוף. רצונך ולא רצוני, אה?
מאז, בכל פעם שהכאב ממקד את תשומת ליבי במדרכה שאינה שלי, וזה לא משנה היכן, בבית, ליד האישה והילדים, מול ההורים הבוס או החברים, ביבשה באויר או בים, אני יודע שזו 'פזילה', שזה הזמן להתפלל שיוסט המבט לחיפוש יסודי והחלטי של השגיאות שלי, כשיש לי נכונות להיצמד לעובדות, כשאיני נותן יותר מדי מקום לפרשנות אינטרסנטית תחושת הקלה מיידית ממלאת אותי, והיא ארוכת טווח.
צעד 4 רכש עבורי עדשות מגע רכות, ובשביל הצילינדר הגבוה שלי זו היתה הצלת נפשות.
